אמרתי לו שאני אוהבת שהוא יודע מה שהוא עושה.
"זה לא פיזיקה גרעינית, את יודעת", הוא אמר, ובכל זאת, ההרגשה שאני שוכבת במיטה, ומישהו שם מתכנן עליי תכנונים ומבצע אותם, נורא נעימה לי. טוב לי שהוא יודע שזה בסדר לפשק לי חזק את הרגליים, אני עוד זוכרת איך עושים שפגט. הוא יודע שזה בסדר להרים אותי ולסדר אותי על המיטה כרצונו. זה בסדר לזיין אותי איך שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה. זה בסדר לתפוס אותי בצוואר ולסגור עליי אצבעות, רק כדי שארגיש את הכוח שלו. זה בסדר להפוך אותי, לדחוף לי אצבעות, להפליק לי, ללקק לי את הגב, לנשוך אותי, לחבק אותי ולקרוא לי זונה. זה יותר מבסדר - ככה אני אוהבת את זה.
וכשאני מלווה אותו לאוטו, ואומרת לו שלום, אני עדיין חסרת נשימה, ואז אני נשכבת על המיטה ומשחזרת את כל מה שהיה, מה שנאמר, ומה שהרגשתי. ואני עוצמת עיניים ומרגישה את הכל מתערבל סביבי, ואני לא יכולה לנשום מרוב אהבה.
לפני 18 שנים. 23 ביוני 2006 בשעה 19:39
