ועכשיו אני נאבקת, נאבקת בצורך הזה שלי להיות שלו. הוא אומר לי את כל המשפטים הנכונים, שהמשפחה קודם, שבעלי קודם, שאם הקשר שלנו מפריע לחיים שלי, אז צריך להפסיק, ואני מהנהנת וכותבת שאני מבינה, ושאני יודעת, ואני לא רוצה. לא רוצה להפרד, לא רוצה לוותר, לא רוצה לקפל לתוך מזוודה קטנה את הרגשות שלי ולשלוח אותה אל מעבר לים, או להטמין אותה בבוידעם. אני לא רוצה, כי את זה אני צריכה, כי את זה אני רוצה, כי הוא נותן לי משהו שאחר לא יכול לתת, כי התשוקה שלי אליו נובעת מהצורך הזה, שלא יכול להיעלם רק כי צריך. גם אם אשנן לעצמי שאלה החיים, שיש פשרות, ויתורים, וככה זה, שעדיף שלא אסתובב בין הרגשות שלי כמו ילד בחנות צעצועים ואצביע שאני רוצה את זה ואת זה ואת זה, כי אני בוגרת ואחראית, כי אני יודעת שזה לא רק מה שאני רוצה, שיש לי משפחה, שצריך לנשום עמוק ולחיות כמו גדולה, שגם אם החוסר הזה יבצבץ, אני צריכה לדחוף אותו לפינה ולשכוח ממנו, כי ככה צריך, את מבינה? ככה צריך.
לפני 18 שנים. 25 ביוני 2006 בשעה 8:26
