7674

89
איזה דיוק. בול חודש. והוא הגיע.

ישנתי שמונה שעות, ואני מרגישה כאילו ישנתי שעה או אפילו לא ישנתי בכלל. מותשת. עייפה. סחוטה.
והכי חשוב, לא מרגישה טוב עם עצמי. בכלל בכלל לא.
קודם כל, מה שהיה אתמול בלילה, הייתה פלישה עקשנית לתוכי. בזמן, שלא ממש רציתי את זה.
התקשרתי בעיקר כדי לבדוק מה העניינים. לשמוע לאן הרוחות נושבות. למרות שבתוכי ידעתי בדיוק את מקומו של הלילה הזה.
ידעתי שאין לו קשר לזמן, ולא למקום. אין לו ממש קשר לחיים שלי עכשיו. הוא הבזק חסר משמעות של הנאה, של שחרור, של אובדן חושים. זהו. כן, אני אוהבת סקס, אבל יודעת טוב מאוד שמעדיפה לעשות אותו במסגרת אחרת, ואם לא האלכוהול שהציף אותי בלילה, לא הייתי מגיעה בכלל למצב הזה.
פתאום חושבת מחשבות על השליטה.
אולי אני בכלל נלחמת עם התשוקה הטבעית שלי להיות שפחה מרצה וכנועה?
אולי זאת אני וזהו.
למרות שלא מוכנה לקבל את זה. עדיין לא. קוראים לי זונה קטנה, ואני נעצרת. השליטה שבי לא מאפשרת למקום הזה במה ראויה. כן, כנראה שאני עדיין חלשה על המקום הזה. ולא ממש יכולה להיות בו.
למרות שהנסיונות שלי באגף הנשלטות היו נעימים למדי, קשה לי עדיין עם המצב הכנוע.

אני זורמת לשם כל כך בטבעיות. כל כך רוצה להעניק, לעשות טוב, שיהיה מרוצה, שיהיה לו טוב.
אבל אני לא הולכת לשם בגלל שאומרים לי להיות שם. אני שם, כי אני רוצה. כי אני מכוונת לזה.
מה שהיה שלשום, היה בשליטתי המלאה. אבל עובדה, שכמעט כל מה שעשיתי באותו לילה, זה לענג אותו. נכון, כי ככה רציתי, הוא בכלל לא ביקש. לא דרש. אבל הלכתי לשם באופן טבעי. כי זה מה שחירמן אותי. זה מה שעשה לי את זה. מה גם, שהוא לא עשה משהו מעבר ללרצות לקבל. אז כדי לממש את החרמנות שלי על הצד הטוב ביותר, זה מה שמצאתי לנכון לעשות. והיה לי טוב עם זה.
אבל אתמול בלילה, הוא לחץ ולחץ. ובסוף נכנעתי.
ועכשיו, סובלת בגלל זה.
ברור שנהניתי. אין ספק בכלל. אבל עדיין, יש לי הרגשה לא טובה בגלל העניין.
כאילו כפו עליי לעשות משהו שלא רציתי. כאילו לקחו את השליטה מהידיים שלי. וזה לא טוב.
לא מסוגלת לשחרר. ואולי פשוט, לא איתו.

אני רוצה להיות מלכה, שמענגת. יש דבר כזה בעולם הזה? נראה לי שלא.


90
זהו. היום הזה אבוד מבחינתי. אין לי כוח לזוז. אפילו לא לקום מהכיסא להכין לעצמי קפה. בקושי העיניים פתוחות. הכל כואב. עייף. כבד. העצמות כואבות. השרירים כואבים. הבטן כואבת.
ודווקא היום צה"ל היה צריך להיכנס שוב לעזה. ושוב פעם הטלפונים, והעירנות, והדריכות, והעבודה שתימשך אל תוך הלילה. וכל מה שאני רוצה, זה להדליק את המזגן בחדר, להיכנס למיטה, לכבות את האור, ולישון, עד שכל זה יעבור.
אולי אני באמת אקום לעשות לי עוד קפה.
ככה זה. מנסה להעיר את עצמי עם הכתיבה. הגוף יושב, רפוי וכבד על הכיסא. העיניים מרפרפות על המסך, והאצבעות, בקושי מתקתקות. אבל המילים יוצאות. איכשהו, הן יוצאות.
שמתי לב, שכשכמות הצופים בבלוג יורדת, אני מרגישה יותר נינוחה לכתוב. משהו עם החשיפה, בכל זאת קצת בולם אותי. כשלא רואים, אני מרגישה חופשי לוהציא את כל מה שבא לי, בלי לחשוב על אף אחד, אולי הוא כן רואה, אולי הוא כן קורא.
ולכן אני כותבת עכשיו. בזכות זה, וגם אולי בזכות העובדה שהכובד הזה כל כך מעיק, שחושבת שאולי השחרור של המילים, יפיג מעט מהתחושה הזאת.
לא שיש לי מילים בראש. ואני די רדומה ואפופה. אבל עובדה. יושבת וכותבת. ולו רק כדי לכתוב.
חשבתי, שאם היית פונה אליי במסנג'ר עכשיו, ומצחיק אותי, העייפות הייתה מתפוגגת די מהר.
משהו עם הצחוק, מעלה את רמת האנרגיה. אבל אתה לא תפנה. כי אתה ממושמע. ואתה שולט בהתמכרויות שלך. ורק בערב, אם בכלל, אני אשמע ממך. אפשר לחשוב, אשמע ממך, עוד שניה יחשבו שיש בינינו משהו. נאהבים וכאלה. אבל לא. בסך הכל המילים הקלילות איתך, עושות לי טוב.
נכון שאתמול, נהיה קצת כבד, עם המצלמה והכל. ולמרות שחייכת, הרגשתי שגזלנו איזה מימד קליל מה"יחסים" שלנו.
אני כותבת לך, וחושבת שתראה את זה רק בערב. ומשום מה, זה עושה לי הרגשה טובה. לא רק זה שתראה את זה רק בערב, אלא גם זה שאני כותבת לך.
לך, כי אין בינינו כלום כמעט. לך, כי עוד לא נפגשנו וגם לא עושה רושם שניפגש.
לך, כי בין אם יהיה או לא יהיה, זה נחמד לעשות יחסים בשלט רחוק.
לך, כי אתה מצחיק אותי. וזה ממלא אותי אנרגיה. וזאת הדרך שלי עכשיו לצאת קצת מהכבדות שנפלה עליי.
לך, כי בכלל לא הבאת את העניין של הסקס, למרות שכל הזמן הוא היה באוויר.

משהו עם המציאות הפיזית, בימים האחרונים, קצת גדול עליי. קצת מעיק.
עם הפגישות, עם המגע, עם הסקס, עם הגמירות, עם הטלפונים, עם החשיפה, עם שליחת האנונימיות לכל הרוחות.
כל העניין של להסתתר מאחורי המסך, לא רע בכלל, כשאני חושבת על זה עכשיו.
איזה בטחון כזה, שמאפשר באמת לדבר, באמת להרגיש. למרות שהרגש הזה יושב על כרעי תרנגולת וירטואליות, עדיין, הוא סוג של רגש.

ובכלל לא התכוונתי. נכון שהכרזתי שיצאתי מתקופת החביון, ואולי החרמנות והתשוקה חזרו למקומן הטבעי.. אצלי. אבל עדיין, הייתה בי איזו השלמה, שאין לחץ, ואין מה למהר, ואם זה יקרה אז זה יקרה. ואם לא, אז גם טוב. ועובדה שההוא התקשר, והזמין ורצה, ועדיין לא חזרתי אליו.
וגם ההוא, רמז על משהו קצת יותר ממשי משיחה וירטואלית, וגם איתו, לא מיהרתי.
אבל עדיין, זה קרה. וקצת מצטערת על זה.
דיברתי איתך על העניין של ה"פלאש" הזה מהסרט גברים בשחור. כן. עכשיו הייתי רוצה אותו.
ולא על שלשום בלילה. אלא על אתמול. קצת הרס לי את החוויה החד פעמית. קצת לא היה במקום להמשיך את הרגע הזה. אבל היה נעים. ובכל זאת, קצת מיותר.

משהו מוזר קורה פה.
הוא ממשיך להתקשר. ואני, ממשיכה להיות טבעית. לא מתרגשת. אבל זה נחמד.
חשבתי שכשיקרא את הבלוג שלי, הוא בכלל יפסיק להתקשר.
אז, מסתבר. שלא קרא. מצחיק. לא מעניין אותו. ואני מכבדת את זה.
אבל זה מוזר. כי אני מסיקה, שאם לא מעניין אותו, זה כי אני לא מעניינת אותו.
כנראה מה שכן מעניין אותו, ושומעים לו את זה בקול, זה הזין שלו, שעומד לו, ומחכה שאבוא ואמצוץ אותו.
טוב, תודו, זה גם סוג של חיזור. וזה נחמד. אבל נראה לי שיש פה משהו יותר מזה.
ואני יודעת שכמו שהדברים נראים עכשיו, בכלל אין לי עניין למשהו יותר מזה.

ק. אומר שכמו שזה נשמע, אז הבחור פשוט לא מכבד אותי. אבל זה שטויות, לא?
מפיקים הנאה מינית הדדית שקולה ומאוזנת. ותו לא. איך כבוד נכנס לעניין הזה בכלל.
טוב, אחרי הכל, ק. לא בעסק. ולגמרי משתדל לא להיות אבל זה חזק ממנו - פרימיטיבי, שובניסטי ומקובע.
אבל אני אוהבת אותו בכל מקרה. אתמול כשדיברנו, הרגשתי פתאום כאילו הוא אח גדול שלי.
הוא ישר התנער מזה ואמר, מייעץ. זה הכל. אבל עדיין, זה היה נעים.

זהו. קצת התעוררתי.


91
אז כנראה שאחרי הכל, היום הזה, לא הולך להיות עוד יום אבוד.
לפעמים, מקרים הכי בלתי צפויים, הכי מפתיעים, סוערים ומוזרים, פשוט הופכים את היום על פניו, ועושים אותו, למשהו, שבכלל לא חשבתם שיקרה.
אז זה מה שקרה.
אני לא אספר מה קרה בדיוק, אבל יכולה להגיד שחזרתי הרגע מגניקולוג חתיך אימים, ושאני הולכת לתבוע את האימ אימא של מי שייצר את הטמפון הזה.
תעשו את המתמטיקה לבד.

כן, כמעט קברתי את עצמי באדמה נוכח הסיטואציה המוזרה בשילוב המראה שלו.
וכן, לא הייתי שנים אצל אחד כזה. ומה לעשות, התנוחה המפורסמת, הפעם, הייתה קשה מתמיד.
אבל עברתי את זה. ועברתי את זה טוב.
אבל למה לעזאזל הוא היה צריך להיות כל כך חתיך...
ועוד דבר. ברגע שנכנסתי אליו, אותו הרגע שבו כמעט קברתי את עצמי באדמה, ושאלתי אותו אם יוכל לעזור לי. הוא הסתכל עליי במבט ציני משהו, ואמר די ברצינות, רק אם תתחנני.
צחוק הגורל. עוד רגע והיה מתברר לי שהוא אחד מהשולטים היותר רציניים פה באתר.
מזל שהייתי נסערת מידי מכדי לענות לו, אחרת אני לא יודעת מה היה קורה שם.

אז אני מלאת אנרגיות. קניתי סנדלים שחורות לרגל סיום האפיזודה. ואני הולכת להסתער על מה שנשאר מהיום הזה באופן הראוי.


92
אני נסערת. שוב. הפעם זה בזכותה. בזכות המלכה המדהימה, שנגעה כל כך בליבי.
אני נסערת שוב, כי ישנתי עכשיו, וחלמתי שני חלומות אבסורדיים למדי. זוכרת את הפרטים ומיד אספר.
כנראה שהמחזור הזה, וההורמונים המשתוללים בגוף, שוב עושים בי שמות.
ואולי.. משחררים את מה שהצטבר ונאצר בתוכי, במהלך כל החודש.
אגיע למשרד. ואכתוב הכל.


93
האורח באולפן, ויש לי זמן לכתוב.

חזרתי הביתה מוקדם, כדי לנוח קצת. כי למרות ההתעוררות שהרגשתי בעקבות אפיזודת הגניקולוג, העייפות שבה מהר.
אז הגעתי הביתה, וגנבתי עוד שניה אחת, מול המסך, באתרנו המפורסם.
משכו את עיני בלוג, שמעולם לא ראיתי בעבר. נכנסתי. קראתי. נשביתי ונשאבתי.
אל העוצמה. אל התיאורים. אל החוויות. אל המילים הנפלאות שזרמו שם ממנו אליה, וממנה אליו.
האתר זז לאט, עד שכל פוסט נפתח, ובחזרה לבלוג, ועוד תגובה לקרוא.. ככה חלפה לה חצי שעה. וזמן המנוחה שלי הלך והתקצר. הקישור האחרון שעשיתי, הוא לראות מי זאת המלכה הזאת, ונכנסתי אליה לפרופיל. הפעם סבלנותי פקעה, והלכתי לישון, מבלי לחכות שהפרופיל יפתח.

ישנתי שעתיים, ב"חדר המלון" הממוזג שלי, כמובן איך לא, עם טלפונים מטרידים, מוודאים, מאשררים. אבל בכל זאת, הצלחתי לישון קצת.
עד הטלפון הראשון, חלמתי חלום אחד. וממנו, עד הטלפון השני, חלמתי את השני.
בראשון, אני נמצאת לסירוגין במשרד, שהפך לאולפן רב משתתפים. סביב שולחן גדול מתאספים פוליטיקאים, פרשנים ואנשי צבא, מתכוננים למשדר המיוחד שיתחיל בשעה שתים עשרה. אני, בתור המפיקה הנמרצת, מתרוצצת ביניהם, דואגת להם, טלפונים, הסברים איך להגיע, בירורים אחרונים מי מגיע, ומי לא, איך עולים לאוויר, וכיוצא באלה.
לסירוגין, כי במקום מסויים בחלום, אני נמצאת גם באיצטדיון ספורט מסוים, מסקרת משחק כדורסל. ויודעת, שבעוד שעתיים מתחיל משחק נוסף, ואני צריכה לסקר גם אותו, אך איך אוכל לעשות את שני הדברים במקביל. גם השידור באולפן, וגם המשחק.
הלחץ גובר, ובמקביל לו, צמוד למשרד, נפתחה קפיטריה כזאת, שמכינה סנדוויצ'ים ואוכל קל.
בחורים צעירים ונחמדים עומדים מאחורי הדלפק, ומשרתים את הלקוחות.
משום מה, כל הקומפלקס הזה, של המשרד ושל הקפיטריה, נמצא בתוך בית מלון. משהו ישן, אבל די מפואר וגדול.
אני מוצאת את עצמי משוטטת בין החדרים, עולה לקומה חמישית, צריכה ללכת לשירותים ולא מוצאת אותם. רואה דלת פתוחה באחד החדרים, נכנסת. החדר נראה נטוש. אין אף אחד, המיטות מסודרות, לא נראים סימנים של איכלוס. האסלה, נמצאת בפינת החדר, זכורים לי פרטים תמוהים על עיצוב האסלה ועל האביזרים הנלווים לה. דברים שלא רואים כל יום. מוזרים עד כדי ששכחתי אותם עכשיו. אבל אני זוכרת שניסיתי כל מיני ידיות ומכשירים שם, כדי לבדוק מה הם עושים.
בכל מקרה, התיישבתי על האסלה. שיחררתי שרירים, והתחלתי לחרבן.
פתאום נכנס אחד הבחורים הנחמדים שהיו מאחורי הדלפק בקפיטריה. הסתכל עליי, שכן האסלה ניצבה בפינת החדר, ללא שום חיץ או הסתרה. הוא נבהל. אני נבהלתי. משכתי את החולצה שלי כלפי מטה, כדי שתכסה את ערוותי. מה את עושה פה הוא שאל, נכנסתי לפה, עניתי, כי ראיתי שאף אחד לא נמצא. סליחה. אני מצטערת. אבל אתה יכול לצאת בבקשה. ולפני שהספיק לענות, נכנס עוד אחד. גם הוא מופתע. אני, מבוהלת וקצת היסטרית, מבקשת מהם, מתחננת, שיצאו ויתנו לי לסיים ואני באמת מצטערת אבל בבקשה. והם, אומרים, אין בעיה, אנחנו יוצאים, וממשיכים להתמהמה עוד שניות ארוכות בתוך החדר. כאילו מחפשים משהו, לוקחים דברים.
הסיטואציה נקטעה כאן, ופתאום מצאתי את עצמי בחנות מתנות, עומדת ליד הדלפק, מחכה שהמוכר יארוז לי משהו שקניתי. המוכר, למרבה הפלא, הוא אותו בחור צעיר שעמד מאחורי הדלפק, וגם נכנס לחדר בזמן שעשיתי את צרכיי. יש המולה בחנות, ואני מחליטה לנקום בו, וברגע של היסח דעת מצידו, כשמטפל בלקוחות האחרים, אני שולפת את המתנה הארוזה מעל הדלפק, והולכת. בלי לשלם.
בלי לסובב את הראש אחורה. חוזרת למשרד.לאותו מקום, שהמשדר עומד להתחיל בו.
ההמולה גוברת, האורחים מתיישבים במקומותיהם. והשידור מתחיל.
אני יוצאת החוצה, פונה שמאלה, והולכת לקנות לי סנדוויץ'. מהקפיטריה כמובן, זו שהבחורים הצעירים שכבר יש לי עבר משותף איתם, עומדים מאחורי הדלפק.
אני פונה אל אחד מהם, כנראה שהוא היה זה שמכר לי בחנות. אבל אני לא בטוחה. ואני מבקשת ממנו להכין לי כריך. הוא מכין, מרוכז, עושה את זה בצורה מאוד מעוררת תיאבון. כריך גדול, עם גבינה צהובה, ירקות, חסה מבצבצת מהצדדים. הולך לשנייה למטבח שמאחור, חוזר עם הסנדוויץ' ארוז, ונותן לי אותו.
אני פותחת את הנייר שעוטף את הכריך, ורואה בפנים להפתעתי, שאריות מאותו כריך עסיסי שהוא הכין. רק החלק קשה של הלחם שם. עלוב, קטן ובכלל לא מעורר תיאבון.
אני חוזרת אליו, מראה לו את זה ואומרת בעצבים, מה זה צריך להיות.
הוא מסתכל עליי, בחיוך לגלגני, ואומר לי, אני מחזיר לך.
אני חוזרת למשרד, רעבה ועצבנית. השידור נגמר. ואני מקטרת לבוס שלי, שאני לא עומדת בזה, ועוד יש את המשחק שצריכה ללכת לסקר..
הוא מרגיע אותי.
ואני מתעוררת. לטלפון הראשון.

החלום השני, גם היה מוזר.
אני נמצאת עם ילדה קטנה. בת עשר בערך, שחומה, עם שיער ארוך שחור. יש בינינו יחסים שנראים כאילו ואני החונכת שלה. היא מספרת לי על ילד ג'ינג'י, שכשהיו בכיתה א' אולי, מה שנראה לי עכשיו קצת מוזר, הוא היה מתעלל בה. ושמעה שהוא חזר הביתה עכשיו, ורוצה ללכת אליו, ולהוכיח אותו על מעשיו הנבזים. אני מחזקת אותה, ואומרת לה, יאללה, בואי. נלך אליו.
אנחנו צועדות אל עבר הבית שלו. ופתאום הוא נגלה לעיני. הבית שלו. חוילה ענקית, בנויה מאבנים אדומות קטנות, עם חצר קדמית רחבת ידיים, דשא, שביל, והנוף מאחוריו, עוצר נשימה. משהו כמו הרי שומרון, עם שמיים פתוחים ויפים של שקיעה.
אני עומדת בחוץ, משעינה את הסנטר על הגדר, מסתכלת עליה צועדת בגאווה על השביל, לעבר הבית.
רואה אותה דופקת בדלת. ופתאום אני לידה, מאחוריה, מסתכלת עליה כשהיא ממתינה בסבלנות שהדלת תיפתח.
הדלת נפתחת, ויוצא ממנה בחור צעיר, בסביבות גיל עשרים, שחום גם הוא, חייכן. היא שואלת אותו אם הילד הזה בבית. אני לא זוכרת את שמו. והם מתחילים לדבר ביניהם, כאילו הוא זה הילד, אבל אני יודעת שלא. ופתאום היא אומרת שהיא עכשיו עזבה את הבית והולכת ל"מעדניידה", ושניהם צוחקים.
מסתבר שה"מעדניידה" זאת פנימייה.
יש משהו מאוד בוגר בשיחה ביניהם. ופתאום אני מרגישה, כאילו אני הקטנה. כאילו, הם, עברו כל כך הרבה בחיים, צוחקים במן השלמה כזאת על כל הצרות.

ואז התעוררתי. שוב. הטלפון הארור.

הסתכלתי על השעון, וראיתי שאני קצת חורגת מהזמן שהקצבתי לי לישון, ועוד שנייה כבר צריכה לצאת חזרה לעבודה.אז יצאתי מהמיטה במהירות.
הכנתי לי קפה. והלכתי למקומי הקבוע, מול המחשב.
והיא חיכתה לי שם.
הרי הקישור האחרון, שלא עלה, היה לפרופיל שלה.
והנה היא שם. יושבת בתוך המחשב שלי. מחכה לי שאתעורר. ואפילו לא יודעת.
ואז זה קרה.
קראתי את הפרופיל שלה. אפופה מהשינה, ומהחלומות המוזרים, רואה את המילים, את הפסיקים, הנקודות, סימני השאלה, סימני הקריאה. וגל של התרגשות שטף אותי.
המילים הכי חזקות שקראתי עד היום. אני חושבת.
ואני קוראת. אוו.. כמה אני קוראת. ספרים, מאמרים, כתבות. בלוגים. מה לא.
אבל הנה, פרופיל קטן, ושני משפטים בו, המיסו את ליבי.
כן, זה קשור לתקופה, זה קשור לאתר, זה קשור לחיים שלי בנקודת הזמן הנוכחית. ובטח זה קשור גם קצת למחזור.
אבל היא פשוט עשתה לי את זה.
הבלוג שלו, המילים שלו, החוויות שלו, בשילוב עם התגובות שלה, המילים שלה, האהבה שלה.
וכמובן, הפרופיל שלה. ריגשו אותי עד דמעות.
מעולם, אבל מעולם, לא חשתי רגשי הערכה כה עמוקים וכה כנים לבן אדם.
תמיד זה היה מלווה בביקורת, בזלזול, בפחד, בספק.
והפעם, למרות שאני לא מכירה אותם, ואני לא יודעת עליהם דבר מלבד המילים הכתובות שקראתי, הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם.
אני מניחה שמה שתרם כל כך לרגש החזק הזה, זה עובדת היותה אישה.
אישה חזקה.
אולי זאת הייתה הזדהות. אבל יותר מזה, זאת הייתה הערצה.
הרגשתי שאני רוצה לסגוד לה. לעשות כל מה שתרצה. לאהוב אותה.
ושתאהב אותי חזרה.
הרגשתי כאילו פעם ראשונה בחיים, מצאתי מילים, שמתארות את האהבה בעוצמות כל כך מדוייקות ונכונות, מתארות את האהבה האמיתית, זו שאני מרגישה, וכמהה להרגיש עם מישהו אחר.
והמילים האלה, יצאו מהאישה הזאת.
לא עצרתי את עצמי, ופניתי אליה.

94
יום מוזר היום. מקוטע. לא רציף. לא אחיד. קופצני.
למרות שהפסקתי אותו באמצע לשלוש שעות. שכמובן, איך לא, הופרעו בטלפון. אבל הפעם, לא עניתי. והמשכתי לישון.
בלילה חלמתי עוד חלום. זוכרת שהתעוררתי ממנו. באמצע הלילה. אבל לא זוכרת על מה הוא היה.
כל היום הזה מלווה בהרגשה של חוסר סיפוק. וגם חוסר רצון לעשות משהו משמעותי כדי לספק את החוסר הזה. חוסר סיפוק, שנובע בעיקר מהעובדה ששום דבר פיזי לא קורה.
לא מגע. לא פגישה. לא יציאה. לא כניסה..
נכון שהייתי עם ההוא לפני שלושה ימים. אבל זה לא נחשב. זה היה כאמור רגעי וחסר חשיבות.
אבל משהו אחר מתרחש, במחוזות מקבילים, שאפשר לקרוא לו מתבשל.. אבל עוד לא ממש מוכן. הוא על האש, אני בוחשת, מתבלת, מנמיכה את האש, מגבירה אותה. אבל משום מה, הוא ממאן לבעבע כמו שצריך, ולהודיע לי, שאפשר כבר להגיש אותו לשולחן, ואפילו לאכול אותו.
הוא בפוטנציה. ולא מתממש.
וככה גם אני מרגישה.
לא ממומשת. לא מסופקת. קופצנית. קצת חסרת מנוחה.
למרות שכלפי חוץ, אני נראית הכי נינוחה, שלווה, רגועה בעולם.
אבל בפנים, משהו גועש.

היום דיברתי איתך, וסיפרת לי על הילדות. אף פעם לא הייתי בקשר, עם גבר, ואפילו לא עם אישה, שיש להם ילדים. לא קטנים, ולא גדולים.
לא היה לי חבר, או חברה, שנכנסו להריון, שהולידו ילדים, ושמגדלים אותם.
גם אלה שאני כן בקשר איתם, וכן יש להם איזה ילד או שניים, זה עדיין לא קשר, מספיק קרוב, כדי שאוכל לשמוע חוויות על העולם הזה. של גידול ילדים.
והנה אנחנו מדברים. ואני שואלת. ואתה עונה. ומשהו באיך שאתה מדבר אליי, מראה לי איזה אבא אתה. מאוד חם. מאוד מפנק. אבל גם מאוד ממשמע. ותקיף. והכי חשוב, מאוד מאוד אוהב.
כן, אני מודה. אני נמשכת מאוד לעולם הזה, של ההורות. כנראה שכבר הגעתי לרגע הזה, שבו אני גם רוצה אותו. ואולי זה, שאין לי אנשים קרובים אליי, שיש להם ילדים, זה בעיקר בזכות העובדה, שאני מרחיקה את זה ממני, כדי לא לראות, ולרצות את זה יותר.
כן, כנראה שאני מדחיקה את המקום הזה. כדי לא להשתגע יותר מידי.
אני יודעת שבסוף אעשה איזה ילד לבד.. כי לא אעמוד בזה יותר.
ואני גם לא מאלה שיושבות ומפנטזות על ילדים. או על הריון וכאלה דברים.
אבל כל פעם ששומעת קצה של סיפור על ילדים של מישהו.. שלך, או שלו, או שלה, אני מרגישה רגשות חזקים של שמחה, חמלה, אמפאטיה, אולי אימהיות. לא יודעת. משהו בי מנתר, משמח, נובע, רוצה לצאת. ואין לו כל כך לאן.
נו טוב, שוב אני חוזרת אל המנטרות הכל כך נדושות האלו.
נדושות נדושות, אבל..שרירות וקיימות.
אולי העולם מחכה שאני אסדר את החיים שלי ואז יזמן אליי בן זוג או אפילו אומץ לעשות את זה לבד.
אבל אני.. ככה עם עצמי, לא ממש רואה שיש מה לסדר בחיים שלי.
אני עצמאית, מכלכלת את עצמי, אחראית, מסודרת, יש לי מקום לישון, יש לי מה לאכול, יש לי פרנסה, עיסוקים, תחביבים ואפילו כלב וחתול. אני מפגינה כלפי חוץ חביבות, יש בי רמות מוסר גבוהות, יחסי אנוש מעולים , כשאני רוצה, ועוד אי אילו מעלות אחרות.
לא ממש רואה שיש מקום לאיזה שינוי מהפכני שייחשב כסדר חיים חדש.
ולכן, חושבת שזה הזמן. להכיר בן זוג. לעשות ילד. להתחיל לחיות כמו הגדולים.
למרות שהיום, כשהלכתי ברחוב, צעד מולי זוג צעיר, הוא צועק, היא צועקת. נעמדים ליד כספומט, והיא צועקת עליו, כבר הוצאתי אלף שקל השבוע. הוא מחזיר לה, אבל לי נתת רק שלוש פעמים חמישים. מאה חמישים שקל, זה מה שבזבזתי. היא צועקת בחזרה, אז מה אתה אומר, שאני בזבזתי את כל האלף שקל לבד. שניהם היסטריים, רעשניים, אומללים. לפחות כלפי חוץ.
אולי בפנים, הם מאושרים, אני לא יודעת.
אבל חלפתי על פניהם, המשכתי בדרכי, לקחתי נשימה עמוקה, ואמרתי לעצמי, איזה מזל. שאני לא במקום הזה. ביחסים צפופים ומרגיזים. בסיר לחץ שעלול כל רגע להתפוצץ.
אני עם עצמי, אין לי דאגות מיוחדות. אין לי ילדים על הראש. אין לי בעיות פיננסיות עמוקות.
חוסר אחריות משווע כלפי משהו, שהוא לא אני.

לא יודעת כבר מה אני רוצה.
ושונאת לרצות דברים שלאחרים יש, ולי אין.
אבל עדיין, הרצון לילדים, הוא משהו שבא מבפנים. וגם הרצון לבן זוג.
הוא לא משהו שקורה בגלל שלהם יש. בגלל שהם עושים את זה.
הוא בגלל שיש בי אהבה, שרוצה לצאת החוצה. להינתן. לפנק.

הוא שוב פעם התקשר עכשיו. הוא מספר לי שהוא הולך למישהי. מוזר. אבל בסדר. עדיף לי ככה.
אמר שיש מסיבה היום, שחבל על הזמן, וכדאי לי ללכת.
לא נראה לי, אבל אם מישהו ימשוך אותי לשם בחינניות מספקת, אולי עוד אפילו אלך.

מכונת כביסה אחת כבר על החבל. הסדינים עם הריח שלו, מתכבסים ממש ברגעים אלה.
כלים, עדיין לא עשיתי. את הבית, עוד לא ניקיתי.
אבל אין לחץ. רגוע.
רגוע, אבל מוזר.


95
שוב בוקר של יום שבת. שוב השקט. עם הפרעות רגעיות של צפצוף מכונית חסרת סבלנות למטה, או צעקות מעצבנות של ילד היסטרי. אבל הדממה הזאת. ואת הרדיו לא שומעים. ועדיין הקפה, והסיגריה. ישנתי טוב, תשע שעות בערך, די כבר לצפצף, אידיוט. לא מבינה מה יש לו. יום שבת בבוקר, מה הלחץ. אל מי הוא בדיוק מצפצף. אפשר לחשוב שיש פה פקק תנועה למטה.
קמתי נפוחה. הפנים נפוחות. השפתיים נפוחות. והעין נפוחה. שוב פעם שעורה. לא מבינה מה תוקף אותי בזמן האחרון. כל שבוע, מתחילה לי שעורה בעין שמאל, מתחילה, ונעלמת אחרי יום. לא מתפתחת לכלום, אבל ביום הזה, העין נפוחה, כואבת. קשה לי להחזיק אותה פתוחה, והיא מתגברת את העייפות, אם קיימת, ושולחת אותי לישון בכל הזדמנות שיש. טוב, בעצם, זה לא מה שישלח אותי לישון. חובבת שינה שכמוני. אבל זה כן מעצבן, ומציק, וכואב.
המשפחה הקולנית שעברה דירה, בחרה, מכל הדירות בעולם, לעבור לבנין ממול. אז אם קודם, הרעש שעשתה היה לי בחדר מדרגות, עכשיו הוא בחזית הבניין, מולי, ישר אל תוך הסלון שלי.
לא מבינה אותם. זאת מן מנטליות כזאת, להרעיש. לצעוק. לדבר כשכל העולם שומע. לא סובלת את זה. זה הסבתא. הבן שלה, והילדים שלו. תמיד צועקים. עיראקים. לא שיש לי משהו נגד עיראקים, אבל הם צועקים את זה כל כך חזק, במבטא המחודד שלהם, שאי אפשר להימלט מזה.
זהו. הם נכנסו למכונית ונסעו. האידיוט שציפצף נסע. והשקט חזר לרחוב.
השקט חזר, אבל העין ממשיכה לכאוב.
פתאום היו לי מחשבות חברתיות. כאלה שמראות לי את החברה שמולי, ואני שמולם. הם יוצאים, נהנים, משתוללים. ואני, הולכת לישון בשתים עשרה בלילה, לבד. בדרך כלל זה לא מפריע לי, אבל אתמול, כל היום, ליוותה איזו תחושה של לבד מידי. רציתי עוד מישהו. רציתי עוד משהו. מגע, צחוק, דיבור, חברה. אולי לא חברה, אבל חבר. רציתי פתאום להיות קצת יותר מקושרת. קצת יותר מחוברת. כמובן שזה יחלוף, בן רגע בערך. וכמובן שלא אעשה דבר כדי לגרום לזה לקרות. אני הרי הכי לבד שיש, הכי לא רוצה קשרים. זאת אומרת, רוצה, אבל לא כאלה רדודים ושטחיים של, נו, אז יש מסיבה היום, ו..אז מה עושים היום, בא לך לקפוץ..
למרות שאני יודעת, ואמרו לי, וזה כתוב על שלטי חוצות בכל מקום בעולם, שזה טוב. וזה בריא. להיות מוקף באנשים, לדבר, להקשיב, לשמוע, לראות. אבל כל פעם שחושבת על זה, מרגישה שיש לי את זה מספיק בחיים. בעבודה. לא צריכה את הבלאגן הזה גם בבית. ואני יודעת שזה סוג אחר של קשרים. עם רבדים שונים. עם תחומי עניין שונים. אבל עדיין. משהו בי מתנגד לזה. כי אני יודעת שאני לא טובה שם. ובסיכומו של עניין, גם לא נהנית שם. לא יצור חברתי. וזהו.

חתולה עלתה עליי. מחפשת את התנוחה הטובה להתפנק עליי. היא חמודה לפעמים. חבל שרק לפעמים. סוציומטית, פחדנית, היסטרית, אנטיפטית. ככה בדרך כלל. אבל לפעמים, היא באה, כולה בפינוקים, בגירגורים, בליקוקים. חמודונת. מיותר לציין שאני לא עושה לה חשבון. וכשהיא באה אליי, אני מקבלת אותה תמיד בזרועות פתוחות ומפנקת אותה. אבל למה לעזאזל היא לא יכולה להיות תמיד ככה. תמיד מתוקה. ולא רק כשהיא רוצה.
זהו, הורדתי אותה, כי היא לא ממש מצאה את מקומה עליי. והלכתי לעשות לי עוד קפה. ואני שוב פה, עם המילים. והמחשבות.

התערבות, פיזיקה קוונטית, תצפית שמשפיעה על התוצאה. זה קצת אבוד ידידי. קצת אבוד. אנחנו כבר שם. לצערי. נתת לי את המסנג'ר שלך, התחלנו לדבר, וזה מפריע. לא מפריע ברמות שלא אוכל לכתוב ולהתנתק. אבל חושבת על העניין, ועצם זה שחושבת, כבר משהו פה הפך להיות, איך אמרת, מודע. כן, אני חושבת על העניין. על האנונימיות שבכתיבה הזאת, על החד צדדיות שלה, על המקום שלי, שכבר לא כל כך שלי. זאת אומרת, הוא עדיין שלי, אבל עצם המודעות, ולו הקטנה ביותר, לעובדה שמישהו שם קורא אותי, קצת משפיעה. קצת מפריעה. קצת בולמת. לא שזה לא נחמד לדעת כל פעם על עוד נשמה שם, שמתעניינת, שנהנית מהמילים. אבל עדיין, כן, זה מגביר את המודעות.
טוב, אנסה להתנתק.
בעצם לא, אתנתק וזהו.
שיט, העיראקים חזרו. שיעלו מהר למעלה, יפעילו מזגן ויסגרו את החלונות.
כי אם הם לא יעשו את זה. אני אעשה את זה.
ודווקא הבוקר, לא ממש בא לי מזגן.


96
נשים. כמה טוב שהן קיימות. כמה טוב שתמיד יש את האופציה הנפלאה הזאת, של ללכת עם אישה. לגמור את הלילה עם אישה. לקום בבוקר עם אישה. לשכב עם אישה. והכי כיף, לאהוב אישה.
אני יודעת שזה מדבר אל כל הגברים.. המילים האלה. אבל אישה עם אישה.. אין יותר טוב מזה.
הלוואי ויכולתי. הלוואי והיה לי את האומץ, לשוב לחיים האלה.
שוחחתי מקודם עם מישהי, אישה. כן, המילה אישה כל כך מתאימה פה. כל כך אישה. כל כך טוב זה עשה לי. לשוחח איתה. לשמוע את הנשיות שלה מדברת אליי. את החששות. את הרצונות. את הרגשות. כל כך אמיתי.
אנחנו כולנו מתפשרות בסוף, והולכות עם גברים. אבל הקשר האמיתי, לעולם היה ולעולם יהיה, עם נשים. כל אישה תעיד על זה. אבל תגיד, כמעט באותה נשימה, שמה לעשות, צריכה את הזין, צריכה את הזרע, צריכה את הפרנסה.
אז היום, לא ממש צריך את כל זה. אם את מפרנסת, והולכת לבנק הזרע, ומקסימום קונה איזה דילדו או סטראפ-און, אז הסתדרת בחיים.
כן, אני יודעת, יש שם איכויות אחרות, אצל גברים. יש שם מעלות, וחסרונות, שכנראה אנחנו, הנשים, צריכות אותם.

אבל עכשיו, נוכח האכזבות הרבות שאני נוחלת. נוכח המילים הריקות, השיחות החלולות, הרגשות המוזרים. דווקא עכשיו, אני שוב פוזלת לשם. לכיוון ההוא. אל הנשים.

היא הביעה נכונות. היא רוצה. כמובן שצריך להיפגש והכל.
אבל עדיין, זה בהחלט מעורר בי את המשיכה, מחדש.
נזכרת בנירית ובמיכל ובחגית. בשרון, בנועה וב.. מי לא. והלב קופץ. קופץ נוכח האפשרות הזאת, שתמיד הייתה קיימת, רק שהפסקתי להסתכל בכיוון שלה. כי זה לא זה. מבחינה חברתית. כי זה לא מביא ילדים.. מבחינה טבעית. כי.. אלף סיבות. שאת כולן אפשר לזרוק לפח. אם רק הייתי מעיזה שוב.
אולי היא תעורר בי את זה. את הרצון האמיתי. את האומץ. את המעשים.
שוב, אולי.
ואולי לא.
אומרים שנשים שמתאכזבות מגברים, הולכות לנשים.
ויש בזה משהו. במיוחד עכשיו.
נכון שהמשיכה לנשים הייתה קיימת אצלי תמיד. והצלחה עם גברים, מעולם לא הייתה חסרה לי.
אבל בזמן האחרון, הכל הופך להיות כל כך בנאלי עם גברים.
למרות שאם הייתי עושה את מה שאני עושה, באותה אינטנסיביות, עם נשים, יכול להיות שגם מהן, הייתי מתייאשת.
אולי מעצמי אני מתייאשת? אולי.

כן. מסתכלת מסביבי, על החיים שלי. ופתאום רואה בהם אישה. פתאום בא לי שתסתובב לי פה מישהי, ותהיה חברה שלי. אהובה שלי. מלכה שלי, שפחה שלי.
אני יודעת שזה אפשרי. ואני יודעת שאם הייתי רוצה את זה, אז יש מי שמחכה שאני אגיד כן, ויש עוד הרבה שהיו שמחות לפגוש אותי. שוב. או אפילו בפעם הראשונה.
כי אני יודעת, שלא משנה מה, שום דבר לא יוצא עם גבר, מעבר לזיון. טוב יותר או טוב פחות. שום דבר לא מתפתח למשהו.. שהייתי רוצה.
ועם אישה, אפילו עם זו ששוחחתי מקודם, כבר בשיחה, הרגשתי שזה מתפתח בדיוק לכיוון שאני רוצה.
ונכון שהיא תפוסה. ונכון שהיא סטרייטית. ונכון עוד מיליון דברים. אבל עובדה. השיחה, הייתה בדיוק כמו שרציתי. בדיוק התאימה. בדיוק נכונה.

זוכרת את המגע הראשון. איתה. בעבר הרחוק. זוכרת את ההיסוס. זוכרת את הלפיתה. את החיבוק. את העור הנעים. את הרוך. את הקימורים. את הריח.
והנשיקה. אוי אוי אוי.. איזו נשיקה.
לנשק אישה, זה כל כך שונה מלנשק גבר.
זה כל כך נעים, רך, חלק, קטן.
נכון שיש גברים, שאני רוצה להיבלע להם בתוך הפה. ומנשקים כמו שאף אישה לא תחלום לעולם לנשק. אבל משהו בפה הנשי. הקטן. העדין. כל כך כל כך נעים.

לפעמים אני חושבת, שאני נוגעת באישה, כמו שהייתי רוצה שגבר יגע בי.

כן, יכול להיות שאני מבולבלת.

יש משהו בגבר. בחיבוק. בידיים הגדולות. בחזה הרחב, בגב החזק. משהו מגונן. משהו בטוח.
לא שבטוח זאת מילה שהדהדה לי בזמן האחרון במפגשים הפאתטיים שהיו לי עם גברים,
אבל זאת בהחלט פנטזיה. ראויה לשמה. שניצוצות ממנה הרגשתי בעבר. עם גברים.

אז גבר או אישה?
באמת צריך להחליט?
פעם הלכתי לפסיכולוגית, שאמרה לי שאני חייבת להחליט על הזהות המינית שלי.
ואחרי שאחליט, אמצא את מה שאני מבקשת לעצמי.
מיותר לציין שנטשתי אותה.. את הפסיכולוגית הזאת. לא לפני שהיו לי כמה פנטזיות די אירוטיות עליה. למרות שהייתה רוסיה. ואולי דווקא בגלל זה.

ויכול להיות שהחלטתי שאני רוצה גבר.
אבל מה יוצא לי מזה בדיוק..? מההחלטה הזאת.
זין בעין מקסימום.


97
זהו. השעורה גודלת. נגעתי בה אתמול. גירדתי. אמרת לי להפסיק לגרד. כמו אבא טוב. ולא הקשבתי לך. כהרגלי. והנה עכשיו, היא גדלה.
לא נורא, זה קצת פחות כואב. כנראה באמת שכשהיא מבצבצת, היא הכי כואבת. ואחר כך, הכאב פוחת. מוזר. אין לי הרבה נסיון עם שעורות. אבל זה לא כל כך נורא, זה נראה כאילו העין הזאת קמה הרגע משינה. קצת נפוחה. לא יותר מזה.
ולענייננו. המשחק. היום בתשע. קבעתי פגישה לאחר הצהריים. ואני אאלץ לבטל. מרוב ההפסקה הארוכה הזאת במונדיאל, כמעט ושכחתי את הגמר הגדול. ואז נזכרתי, שאני עדיין מחכה, להוא עם המבטים החודרים, כי דיברנו על זה, שנראה את הגמר ביחד.. וזה היה עוד שהשמינית הייתה בחיתוליה. טוב נו.. כנראה שהוא לא יבוא. הוא לא יהיה גבר שבגברים, יתקשר ויפתיע.
לפחות הייתי קצת פרודוקטיבית אתמול, ותפרתי מכנסיים אדומות וחולצה חומה. היא הייתה אמורה להיות שחורה, אבל משהו עם הראייה שלי כנראה קצת השתבש בחנות. לא נורא, גם חום זה טוב. והפעם יצא לא רע. והפעם אני אלבש אותם. כי את הירוקה המזעזעת, מיותר לציין שעוד לא יצאתי איתה מהבית אפילו פעם אחת. היא יפה. שמחה כזאת. אבל אולי שמחה מידי...
יש לי פה עוד שני בדים שא. קנתה, ורצתה שאני אתפור לה. אבל כל כך אין לי סבלנות אליה. והיא, בעצמה, לא מתקשרת. אז הבדים מונחים להם. מזל שאחד מהם זה הירוק המזעזע, ואני לא מתפתה לתפור איתו כלום. אבל גם השני, לא משהו שהייתי לובשת, אז הם שוכבים להם בצד, לא ממש מפתים. אבל הייתי שמחה להיפטר מהם. כי הם מזכירים לי שיש לי איזו מחוייבות למישהי..שתי חולצות שאני אמורה לתפור, פגישה איתה שאני אמורה לקיים, מדידות מעצבנות, הערות קטנוניות, ופה זה קצר מידי, ופה זה בולט מידי, ופה תתקני לי, ו.. ו..
כן.. אני לא ממש אוהבת לתפור לאחרים. תמיד יש להם הערות ובעיות וטענות ומענות.
רק לעצמי אני יודעת. ואם משהו לא יוצא, זה רק פתח לשינויים יצירתיים שגורמים לבגד בסוף להיות מקורי, מעניין, ויפה. ככה זה אצלי, הטעויות, יוצרות אומנות. כשהן קורות, אני מתחילה להשתולל, וזה כיף. למשל ר. תופרת הכי לפי הספר שיש. כן, היא עושה דברים מדהימים. וכן, זה נראה כמו הוט קוטור רציני בהחלט. אבל איפה הסטיות, הפניות, ההתפלקויות. זה מה שיפה ביצירה לדעתי, השינויים הבלתי רצוניים שמתרחשים. ה"יציאות" של הרגש, "פליטות הפה" של הדמיון, ההתערבות של המקרה, של הגורל. וככה, אני עובדת. כמעט תמיד זה לא מצליח לי כמו שאני מתכוונת, אבל מה שיוצא בסוף..הוא טוב, יפה, ומעניין.

טוב, שוב פעם מתמהמהת פה ליד המחשב. אין לי כוח לקום מהכיסא, ללכת להתקלח, ולהתחיל את היום הזה. את השבוע. פתאום חושבת שאולי אחותי תגיע השבוע. כיף. למרות שלא דיברתי איתה איזה חודשיים. היא הייתה עסוקה בבחינות. ואני, טוב נו.. זה די ברור במה אני הייתי עסוקה. מתגעגעת אליה, ובדרך כלל שהיא באה לארץ אז היא נמצאת אצלי הרבה. מכינה לעצמה את הקפה הריחני הזה של הבוקר, מגלגלת לה את הסיגריות המסריחות שלה, מסתובבת עם תחתונים חושפי רגליים ארוכות ויפות בבית. אני משוגעת עליה. איך שהיא חיה. איך שהיא עושה דברים. איך שהיא חושבת. היא ילדה יפה. כבר לא כל כך ילדה, אבל תמיד תהיה אחותי הקטנה.
ואני אדאג לה, ואפנק אותה, וארצה שתהיה הכי מאושרת בעולם. למרות שכבר יודעת, שזה לא ממש תלוי בי, ולא תמיד אני יכולה לשלוט בזה. אבל כשהייתה קטנה, איך שהייתי מטפלת בה. כמו אימא קטנה. ילדה בת שמונה, הולכת עם עגלה ברחוב. והיא בתוך העגלה. תינוקת קטנה בלונדינית חייכנית. מהיום שנולדה, לא הפסיקה לחייך. בעצם בגיל ההתבגרות הפסיקה. אבל לא לגמרי. מזל שלפעמים אנחנו זוכים בחיוכים הכובשים שלה. יאללה שתבוא כבר. פעם אחרונה שראיתי אותה היה שהייתי אצלה, בחורף. והיה הכי כיף שרק אפשר. נכון שנסעתי אליה הפעם עם א. שעלתה לי על כל העצבים האפשריים. אבל לא נתתי לזה להרוס את זמן האיכות שלנו יחד. ושלטתי בה ובי ביד רמה. וזאת הייתה השהות הכי מבורכת שלנו יחד. למרות שא. הייתה. ואולי בזכות שא. הייתה. לא יודעת.


98
שוב פעם עייפה. נראה לי שהשעורה הזאת עושה לי את הגוף קצת חולה.
או שאולי אני סתם מחפשת הסברים פיזיולוגיים לעייפות הזאת. במקום להודות, שהיא נובעת משעמום פנימי, מחוסר עניין, מחוסר מוטיבציה, מאדישות.
כן, זה מהימים האלה. יכול להיות שמחר יהיה שונה. ויכול להיות שלא. האצבעות מתקתקות כמו מנגנות על הפסנתר. זוכרות בעל פה כל אות, איפה היא נמצאת. הולכות לשם כמו נוגעות בצלילים, ויוצרות מנגינה. מבלי חוקיות, מבלי מטרה, ומבלי כוונה, נדחפות מכוח האסוציאציות, מבלי מחשבות ממשיות. מקישות על הקלידים, ומנגנות.
מרגישה את השרירים בצוואר זועקים למגע רך ומחמם. את הראש תפוס, העיניים כאמור נעצמות.
שמעתי שיש איזה מכשיר כזה, בחדר כושר, ששוכבים עליו, והוא עושה לגוף התעמלות לבד. מרעיד אותו, מזיז אותו, מאמן אותו. זה מה שהייתי רוצה עכשיו. לשכב, ושמשהו ירעיד לי את הגוף. ינענע אותו. ישקשק אותו. ינער אותו. ואולי חלק מהמילים, המחשבות, שתקועות לי בין השרירים, ישתחררו.
אני יודעת שאם היו לי ביצים, או רק קצת כוח, הייתי יוצאת לאיזו ריצה בריאה בפארק. ככה כשהשמש שוקעת.
כן, היה נגמר לי האוויר אחרי עשר דקות. אבל הייתי נחה קצת, הולכת, וממשיכה.
אולי זה באמת מה שאעשה. אבל איך אומרים.. מחר. כי היום יש משחק. ויש פגישה לפניו.
כן, לא ביטלתי אותה בסוף. ואיכשהו אני אספיק גם את זה, וגם להגיע הביתה בזמן למשחק.
אבל אם יהיו שוב הארכה ופנדלים, אני לא יודעת אם אחזיק מעמד עד הסוף. ושוב אפספס את הדרמות הגדולות של סוף המשחק. והפעם, סוף המונדיאל.
מקווה שישחקו כמו שצריך, ואיטליה תראה לצרפת מאיפה משתין הדג.
פעם הייתי רצה חמש פעמים בשבוע. בסביבות עשרה קילומטר כל פעם. בימים שהייתי נחה, או סתם עצלנית, הייתי רצה רק שישה קילומטר. הייתי מכורה. יום בלי ריצה, היה קשה לי, יותר מאשר יום עם ריצה. למרות שתמיד היה קשה. ותמיד הסיגריות הפריעו. ואם לא הייתי מעשנת זה היה הרבה יותר פשוט וקל. אבל כנראה שלא זה מה שחיפשתי שם, בקילומטרים הארוכים של דפיקת הברכיים, לא חיפשתי פשוט וקל. חיפשתי את הזיעה, את הנשימות העמוקות, את מחזור הדם המשתולל, את השרירים המתנפחים וכמובן, איך לא, את האדרנלין שהשפריץ לי לכל הכיוונים.
כן, זנחתי את זה. יום אחד החלטתי שאני מנסה להפסיק. נתתי לעצמי שבוע, לראות איך אני נגמלת מההתמכרות הזאת. חשבתי שזה יהיה קשה לי. והנה עבר לו שבוע, והייתי בחיים. נחה. רגועה. לא לחוצה. לא חושבת מתי ארוץ, מתי יהיה לי זמן, אם יהיה לי כוח היום ואיך תהיה הריצה. והנה עבר לו עוד שבוע, ופתאום שלוש שנים. שלוש שנים, ולא רצתי. ניסיתי לחזור לזה קצת. אבל זה היה אחרי עשרות אלפי סיגריות, והריאות שלי ממש לא תיפקדו. אבל אולי הריאות לא הייתה הבעיה העיקרית. השעמום אני חושבת יותר העיק. ואולי הקושי. לא משנה כמה אני רצה.. זה ממשיך להיות קשה.
ואולי רוני שברח לי בפעם האחרונה שיצאנו לרוץ. ומאז, שוב הפסקתי.
אולי אחזור לזה עכשיו. פתאום כשאני חושבת על זה, אני מרגישה שהשרירים שלי מתחילים להתנועע בחוסר נוחות שכזה, אולי מתעוררים. כאילו מבקשים קצת פורקן. קצת שחרור. ואני יודעת בדיוק מה ישחרר אותם. איזה כמה קילומטרים של חול רך מתחת לרגליים. קפיצות, נשימות, זיעה נוטפת ואחריה, השחרור, המתיחה.
כן, כנראה שאני אעשה את זה. נראה מחר איך אצליח לדחוף את זה בערב. נראה אם זה ילך.
רק שלא אשכח לעשות מתיחות אחרי זה, כי אחרת, שבוע אחר כך אלך כמו ברווזה. והכל יכאב.
כותבת על הריצה, על השחרור, על הפורקן, על האטרף, ומנקרת.
מרוחה על הכיסא, עפעפיים כבדים, לסת שמוטה ואיברים רפויים.
נו טוב.. מקווה שעד מחר זה יעבור.


99
יו.. איזה רגשות מוזרים.
אני לא רוצה בכלל להתחיל להתעסק בהם.
זרמים של פחד. של אימה. של חרדה.
הדבר האחרון שארצה לעשות, זה לגרום למישהו להרגיש רע.
אולי זה מה שהם רוצים. שאגרום להם להרגיש רע.
אבל לא אני רבותיי. לא אני.
תיקחו את זה ממישהי אחרת.
אני, אם אדרש לפגוע במישהו, בניגוד לרצונו, יכאב לי יותר מאשר יכאב לו.
אהבה. אני יכולה לעשות.
מין, גם כן.
להכאיב, כי זה טוב לו. גם כן.
אבל לפגוע. לא אני.
לא היום. לא אתמול. ונראה לי, שגם לא מחר.
למרות שפתאום זה מכה בי, ואולי למתוח את הגבולות הרגשיים, זה טוב.
אבל שוב חושבת על זה, והזרמים החשמליים המוזרים חוזרים.
טוב. אני אלך להירגע עם משחק כדורגל טוב, כמה בירות וראש טוב.


100
רציתי להתפרק. וזה מה שעשיתי. התפרקתי.
אני לא מרגישה כל כך מסופקת, למרות שגמרתי גמירה אחת קולנית למדי. לא מרגישה מלאה, למרות שהרגשתי תחושות חזקות של אהבה. וגם לא מרגישה באמת משוחררת, למרות שזיינו לי את הצורה.. הפעם, באמת כמו שצריך.
אז כן, תרמתי קצת לתחושת השחרור והפורקן. אבל לא מספיק. זה עדיין לא זה.

אמרתי לו שכל מה שאני רוצה זה לאהוב, ולהיות נאהבת. "בשלושה דייטים בערב?" הוא שאל אותי. התריס בי. זרק את זה עליי, בזלזול. כאילו אין לי מושג מה אני עושה. ובטח שמה שאני עושה, לא יביא אותי למקום הזה.
כן, עניתי לו. אני מנסה. זאת הדרך שלי. ואם זה יהיה ככה, או אחרת, זה לא ממש משנה לי. אני אשאר בסוף איפה שיהיה לי טוב.
די ברור לי שהקנאה גרמה לו לדבר אליי ככה. הוא גם אמר את זה, שגרמתי לו לקנא. אבל למה לקחת את זה למקום רע. אם אפשר להתענג על זה. ולגרום לי בסופו של דבר, לרצות לבוא אליו.
אז לא, הוא שוב מביא את הרגש הזה, את הזלזול, את ההשפלה. ובאמת חושב שזה מה שימשוך אותי אליו. אז לא. זה לא עובד ככה. לא אצלי.

ואני גם לא מרגישה שאלו היו דייטים. הייתה פגישה אחת על כוס קפה, עם אישה מקסימה, שנהניתי לדבר ולצחוק איתה. פגישה שניה על משחק כדורגל, שלשמחתי הרבה איטליה לקחה את האליפות, ואני לקחתי על הדרך איזו אורגזמה טובה. ופגישה שלישית, שהייתה, נינוחה, נעימה, טבעית, בדיוק במקום הנכון, בזמן הנכון, על כמות האלכוהול המדוייקת, עם הגוף הנכון, והאהבה הנכונה וכמובן, איך לא, עם הזיון הנכון. מה הקשר בין זה לבין דייטים, השד יודע.

כן. אני לא מפסיקה לרצות לאהוב. ומצליחה לממש את זה בקטנה.. בפגישות החד פעמיות האלה שנקרות בדרכי. אני נותנת. אני מפנקת. אני מוציאה מעצמי בדיוק את מה שאני רוצה להוציא.
אני גם לא מפסיקה לרצות להיות נאהבת, ואת זה לצערי, עוד לא ממש מממשת. או לפחות לא מצליחה לזהות את זה קורה סביבי.
אולי זה קורה. ואני באמת לא מזהה את זה. אולי אני חוסמת מעצמי את האפשרות של להרגיש שמישהו שם בחוץ רוצה שיהיה לי טוב.
טוב די, התחלתי עם הרגשות האלה. הרחמים העצמיים. ובא לי לבכות.
אז אפסיק עכשיו.
ואלך לישון.
דווקא הבוקר.
אחרי שאתמול נתתי כל כך הרבה. אני זקוקה למישהו שיתן. זקוקה לקבל. זקוקה לתשומת לב.
ודווקא היום, השקט הזה.. חזר.

101
פוסט שנשמר בבוקר כטיוטה.
ועכשיו השתחרר לאוויר העולם.

פתאום חשבתי שאני מתחרפנת. חשבתי אולי כל מה שקורה לי, לא באמת קורה לי. אולי אני רק מדמיינת את זה. רוצה שזה יקרה. חושבת על זה. אבל זה לא באמת קורה. זה גם יכול להיחשב ככה בקלות. כי דברים קורים. ולמחרת בבוקר, נעלמים, כאילו האדמה בלעה אותם. מפסיקים להתקיים. כמעט גם בזכרון. משהו עם מנגנוני ההגנה שלי גורם להם להיעלם. במציאות זה לא ממש בשליטתי. או שהם הולכים, או שלא. וברובם המכריע, הם כן.
אבל בדמיון ובזכרון, זה כן בשליטתי. ואני מרחיקה אותם. לא לחשוב עליהם. לא להתענג עליהם. כי יש בהם משהו פוגע אולי. משהו מרוחק. שאולי הייתי מעדיפה שיישאר רחוק. ולא ישאר קרוב, כמו שהיה בזמן שדמיינתי אותו או אולי בזמן שקרה. משהו עם הפער הזה. רגע אחד זה מאוד קרוב, ורגע שני, רחוק. הפער הזה קצת סוחט. אולי כדאי לי לא ללכת לשם. במיוחד אחת עם נשמה רגישה כמו שלי. שעושה כלפי חוץ קולות של קשוחה, אבל בפנים, רכה ונשברת.
פתאום נזכרתי במערכון הזה של קרן מור מ"קצרים". מקשיבה ומקשיבה, ואז אומרת, "אני שומעת את מה שאת אומרת לי, וזה נשמע לי כמו - אוי אוי אוי...כמה שרע לי.. כמה שאני דפוקה..". כן, בהחלט. יש פה משהו כזה. מן סוג של מרמור. של תסכול. של רחמים עצמיים.
ואולי זאת הזעקה לאהבה. הזעקה לחום, לתשומת לב. הזעקה למישהו, שיוציא אותי כבר מהמצב הפאתטי הזה. שיבוא, ויישאר. שיהיה לו טוב. שירצה עוד. שיאהב. ממאנת להכיר בכך שמה שאני עושה גורם להם ללכת. מסרבת להודות שאני נמצאת במקום הלא נכון. ואולי עולם השליטה, קצת יותר מידי מחופספס בשבילי, מרוחק, מנותק, אכזרי וכואב. ואולי יש פה מן קוד התנהגות כזה. של זיונים חד פעמיים. כי איך זה יכול להיות לעזאזל, שכל כך הרבה גברים, ואף אחד לא רוצה להישאר. כולם באים, מזיינים או לא מזיינים והולכים.
אולי אני לא מספיק טובה בשביל זה. בשביל העולם הזה. אני לא הולכת עם זה עד הסוף. כי זה כואב. או מצד שני, כי זה פאתטי. כי אני לא באמת משוחררת, אני לא באמת נותנת לעצמי להיות שם. אולי לא באמת זקוקה לקיצוניות הזאת.
כי אני לא באמת במקום הזה. אין לי עניין בסשנים. יש לי עניין במשהו קצת יותר מאשר לילה קצר חד פעמי וחולף. כן אוהבת את הכאב, אבל במידה. כן אוהבת את הקשיחות, אבל עם החיוך, הנשיקה והחיבוק שאחרי, כן אוהבת את הציות, אבל רוצה גם להתמסר לו אחרי זה. צריכה את האיזון, אולי את האהבה. אולי את האהבה?!? בטוח שאת האהבה.
ובכל זאת אני מוצאת את עצמי, פעם אחר פעם, מתנסה שוב, בחד פעמיות הזאת. באירעיות הזאת. בשטחיות הזאת. שהיא אכן טובה ונעימה נכון לאותו רגע שמתרחשת. אבל למחרת בבוקר, הריקנות הזאת, גומרת אותי. המחשבות, מעציבות. והרגשות הולכים ומתקהים, עוד ועוד.

אם הייתי צריכה הוכחה ממשית שמה שהיה אתמול, באמת קרה, אז קיבלתי.
הגוף כואב. מהניעור העמוק שקיבל אמש. העייפות, מהבירות ששתיתי.
התחושה המשועממת והבנאלית של הבוקר שאחרי.
הכמיהה למצוא בדל אחד קטן של תקווה, שאולי משהו רציני בכל זאת יכול לצאת מזה.
ואם אני אחפש טוב, אני מאמינה שגם אמצא קונדום משומש בפח.
ככה, רק בשביל להיות בטוחה.