7674

67
רק התחלתי להשתמש בגוף שני, ולפנות אליכם. והנה קפצתם, כולכם, מהחורים.
לא שאני לא מפרגנת ומודה, אבל וואי, זה מוגזם. עובר כל גבול.
פתאום החשיפה הפכה להיות אינטראקטיבית.
פתאום מגיבים לי, מייעצים לי, מבקרים אותי, שופטים אותי.
ואני, כמו מטומטמת, נותנת לזה לקרות.
אני ממש לא בנויה לזה. אין לי עניין. אני חיה לבד. רוב חיי. אני עם עצמי. ולא הרבה מעבר לזה.
ופתאום התגובות, והעצות, והביקורות, והדרישות, והרצונות.
יאללה, מה נפל עליי. מה פתאום נהיה לי רע עם הלבד.

כן, אני יודעת. אני עוף מוזר. אני לא אחת מהחברה. לא משתלבת, לא מסתגלת ולא מתאקלמת.
כלפי חוץ, ובמיוחד בעבודה, זה לא נראה ככה. אני חייכנית, נחמדה, לפעמים קצת עצבנית, אבל לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. אני אסרטיבית, מתפקדת, אחראית, יוצרת קשרים בלי בעיה, אפילו אינטימיים. אנשים מדברים אליי, מספרים לי, שופכים את ליבם על הפרטים הכי אישיים של חייהם. ואני מקשיבה. תומכת. חומלת. נותנת. עוזרת. אוהבת.
אבל בפנים, אני לבד. בודדה. ומבודדת.

אנשים שמכירים אותי, לא היו מאמינים, אם היו קוראים את הבלוג הזה.

אין לי חברים וחברות, לדבר איתם. אין לי באמת עם מי להתייעץ. וכנראה שאני משכנעת את עצמי די טוב, שטוב לי עם זה. כי עובדה, שלא עושה שום דבר ממשי כדי לשנות משהו במצב הזה.
אולי לא עושה כי לא יכולה. אולי כי אין לי כוחות נפשיים. אבל משתדלת לחשוב, שלא עושה, בעיקר - כי לא רוצה.
אוהבת את השגרה שלי, מקפידה שתהיה כמה שיותר נטולת גירויים. אוהבת להיות עם עצמי. לעשות דברים. בעיקר לבד.
לנסוע לחו"ל, לבד. לראות סרטים, לבד. ללכת לים, לבד. לאכול, לבד.

וכל הזעזוע הזה של החודשיים האחרונים, הפר את שלוותי, ברמות בלתי ניתנות לתיאור בכלל.
אז אולי זה עוד אחד מהפוסטים האלו, שבהם אני מרימה דגל שחור, או לבן, או כל צבע שהוא, ואומרת, די מספיק. נגמר לי. מפסיקה.

אני אהיה לבד. וזהו. לא משהו חדש. להיפך, מוכר, ידוע, ונעים.
לא צריכה אף אחד. יש לי את רוני. ואת חתולה. אולי אקח גם את הגור חתולים הג'ינג'י הקטן, שראיתי היום ברחוב. ואני מסודרת.
פשוט אין לי כוח להתמודד עם כל התגובות האלה.

היה לי טוב כשהייתי לבד. מסתגרת בבית כשחוזרת מהעבודה. הולכת לישון בעשר בלילה. קוראת ספרים. רואה סרטים. מציירת. מפסלת. מנגנת.
ובמיוחד בסופי השבוע. ימי שישי ושבת הפכו להיות קדושים. יום שבת מוצלח היה נחשב לכזה שהטלפון לא מצלצל אפילו פעם אחת. מנותקת. מנוטרלת ממבטים של אחרים, מחשבות של אחרים, מילים, דיבור, מגע. רק עם עצמי, בשקט, בשלווה. בלי גירויים.
רוצים לקרוא לזה מתה? תקראו.
ממש לא אכפת לי.
אני קוראת לזה חיה. וחיה טוב.
וכן, העבר שלי רצוף בטיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטריים שגרמו למטפלים לצאת מכליהם ברוב המקרים. ולי, איך לא, לנטוש אותם בביטול ובהתנשאות. מה הם מבינים. משננים את המנטרות הפסיכולוגיסטיות הידועות. חושבים שהם יודעים איך לעזור לי. לא ממש מקשיבים. לא ממש שם. ואולי אפילו, לא ממש רוצים לעזור. אז כמובן, איך לא, זה לא עזר.

ממשיכה להיות נוקשה על המקום שלי. לא מוכנה לקבל כלום, מאף אחד. לא רוצה לשנות, לא רוצה להשתנות. לא צריכה להשפיע, וגם לא לתכנן. רק להעביר יום אחרי יום, בלי לתכנן, בלי לצפות, בלי לחשוב על העתיד, בלי לרצות משהו נורא חזק.
רק להעביר את הימים, בשלווה האופטימלית. ולישון כמובן, שם אני מרגישה הכי טוב.
ואם אתם רוצים לקרוא לזה דכאון קליני, תקראו.
אני קוראת לזה שלווה.
וכל תנועה בלתי רצונית שמתרחשת מחוצה לי, מפרה לי את השלווה הזאת.


68
יש בי מידה של חמלה. כן כן, עוד נשארה בי אחת כזאת. ולכן אני מבינה.
מבינה את הבורות, את הפחד, את מה שגורם לאנשים להתנהג כמו שמתנהגים.
מבינה את האטימות, את ההתחמקויות, את המהלכים הכל כך בנאליים שמתרחשים סביבי.

דווקא אתה, שנראית כל כך רגיש. כל כך עדין. כל כך קשוב. כל כך רוצה.
דווקא אתה, שכאבת, שנלחצת, שנתתי, שתמכתי.
במיוחד אתה, ששיקרת לאישתך.
וידעתי, אי שם, שאם אתה עושה את זה לה, אתה תעשה את זה גם לי.
ידעתי באיזה שהוא מקום מודחק וסמוי, שלא כדאי לסמוך עליך.
אבל הנה, בכל זאת, המשכתי. האמנתי. כי היית לי "מלאך".
לא מאמינה שקוראת לך בשם הזה עכשיו, אחרי שהתנהגת בצורה כזאת.
ואני לא מתכוונת להיעלמות. אני מתכוונת להיעלמות, בלי להגיד שלום.
להתחמקות הבזויה הזאת. למצב הפאתטי הזה שהשארת אותי בו, תלויה באוויר.
בלי להגיד, תשמעי מותק, לא מתאים לי איך שאת מתנהגת, לא מתאים לי מה שאת מבקשת.
אני רוצה להפסיק להיות איתך בקשר.
תאמין לי יקירי, אם היית אומר את המילים האלה, הייתי נותנת לך נשיקה במצח, מברכת אותך לשלום, ומסובבת את הגב.
אבל לא היו לך ביצים להגיד שלום אפילו.
ונתתי לך כמה הזדמנויות. שאלתי אותך. אתה רוצה שנפסיק?
ואמרת, מה פתאום? השתגעת?
אז מה קרה פתאום, כן פתאום, שהלכת ככה. הפנית גב, בלי לומר מילה.
ועוד, דווקא עכשיו, כשהייתי כל כך צריכה אותך.

אבל אני בסדר. נא לא לרחם. ולא לדאוג.
אני אפילו לא אגיד לך להסתכל על עצמך במראה, ולדפוק לעצמך איזו סטירה או שתיים.
כי בטח תיהנה מזה.
ואני לא אגיד לך שלא עושים דברים כאלה, כי אתה בטח יודע.
וגם לא שתכאב בעצמך את הרע שעשית, כי אני בטוחה שכואב לך.
וגם לא שתתפלש בתוך ביצת השקרים שאתה חי בה, כי אני בטוחה שאתה כבר כמעט טובע.
לא נותר לי, אלא להגיד,
אני דואגת לך יקירי.
למרות, בגלל, ובזכות הכל.


69
אולי זה פשוט עוד שלב שאני עוברת בדרך הזאת.
זאת לא החלטה, או הצהרה, או תובנה, למרות שהאחרונה יכולה בהחלט להסתדר בעניין.
פשוט, אחרי חודשיים אינטנסיביים כאלה, סטירות לחי מכל הכיוונים, התאהבויות, אכזבות וכל החרא הזה שכבר באמת נמאס לי לדוש בו, הגיע הזמן, להיות קצת יותר מפוכחת.
אני לא קופצת ואומרת שהבנתי הכל, ומעכשיו אהיה יותר טובה. לא.. ממש לא. הלוואי.
אבל אני כן אומרת שיש בי ניצני השלמה, עם המצב, וקצת יותר כלים, לדעת איך להתמודד איתו בצורה קצת יותר מועילה ונעימה.
מעניין, בענייני "השלמה" אני טובה. לא נלחמת, לא משנה. אבל משלימה. מקבלת. וממשיכה הלאה עם כמה "שכנועים עצמיים" חדשים.
כן.. מעדיפה לסגל את התפיסה שלי את המצב, מאשר לעשות שינויים קצת יותר מרחיקי לכת.
ומשום מה, העבודה המחשבתית, משיגה את יעדה בצורה מתקבלת על הדעת.

אני יודעת שמורכבים פה גם כמה אלמנטים רגשיים. לא הכל מילים, תובנות, שכל.
הנשמה לי אחרי הכל, כן דינמית, וכן מגיבה למה שאני מביאה עליה.
היא נמעכת, מצטמקת וחוזרת לגודל טבעי. נחדרת, מנוקבת ומרפאה את עצמה.
משלימה את החלקים האבודים, הפגועים, החסרים.
כן.. שוב חזרתי לעניין ההשלמה. משום מה.


70
אתמול דיברתי איתו, שברתי את תוכנית האדישות, והוצאתי הכל.
לא שהיה הרבה מה להוציא, אבל גם מה שהיה, לא היה קל להגיד. ואמרתי.
שוב שברתי את הכלים, שוב זרקתי זין על המוסכמות, שוב מרדתי בכל אלמנט קטן של שפיות חברתית שאולי היה קיים בי.
בסופו של דבר, זה נשמע כמו, אני רוצה אותך, ועכשיו, הכדור במגרש שלך.
לא היה לו הרבה מה להגיד. גמגם. טרח כמובן לציין שהוא מרגיש רע עם עצמו עכשיו.
ונפרדנו כידידים.
אם משהו ישתנה, הוא יחזור אליי.
וכן, תאמינו או לא, אני כן אחכה לו בסיבוב.
וזה לא שאעצור את החיים, אשב רגל על רגל ואתפלל. לא. ממש לא.
אבל מאחר ואני לא ממורמרת, ולא מוצאת טעם למטענים, משקעים ועוד אלמנטים טכניים מיותרים שכאלה, אני חושבת שאם הוא יתקשר, ויגיד, אני מוכן. אני יכול ואני רוצה.
אני אגיד לו - בוא.


71
גור החתולים הג'ינג'י הקטן. הוא לא ממש ג'ינג'י. הוא מנומר כזה, עם נקודות שחורות.
והוא קטן. ועייף. וחלש. יושב מהבוקר עד הלילה על הכיסא של האופנוע. לא זז.
מתקרבים אליו, מלטפים אותו. והוא בשלו. לא זז. לא נבהל. לא בורח.
הוא מלא פשפשים. נראה לי שהוא קצת חולה. אחרת היה יושב עם שני האחים שלו, שצמודים לאימא שלהם כל היום. אבל למה בחר דווקא להיות על הכיסא של האופנוע. זה רך ונעים. כן. אבל לא חם שם במיוחד. אולי אימא שלו לא רוצה אותו לידה. בגלל שהוא חולה.
כל כך בא לי לקחת אותו. אבל אין סיכוי, שאני אכניס את כמות הפשפשים הזאת הביתה, אחרי שעשיתי לרוני ולחתולה טיפול פשפשים היום.
ועוד לא בדקתי בכלל אם הוא זכר או נקבה. כי נקבה, אני לא אקח שוב. ובגלל שחתולה מעוקרת, אז לא אכפת לי לקחת זכר.
וחוץ מזה, בינינו, שני האחים שלו, לבנים עם כתמים גינג'יים, הרבה יותר חמודים ממנו.
אבל משהו עם החוסר אונים שלו, האפאטיות, החולשה, זה שהוא לא מתקשר כל כך עם העולם, גורם לי כל יום לעבור לידו, ללטף אותו, לנסות לדרבן אותו לרדת מהאופנוע וללכת לאכול. כי יש לו שם אוכל. ומים. אבל הוא בשלו. לא זז. ונשאר שם. קטן, רזה, חלש.

גם תינוק קטן לא היה אכפת לי לגדל.
משהו עם הגודל הזה, הקטן, החלש, החסר אונים, מוציא ממני כל כך הרבה. אני רוצה לגדל אותם, לדאוג להם, לתת להם.
הבעיה היא, עם ילדים, שהם גדלים. ולמי יש כוח אחר כך להתחיל עם ההתמודדות עם עוד בן אדם בבית. אולי יהיה לי כוח. לא יודעת. אולי ילדים זה משהו אחר. לא ממש חשבתי על זה ברצינות אף פעם.
אבל הרצון, לעשות ילד, או ליתר דיוק, ילדה, או אם בכלל לדייק, אז תינוקת קטנה, קיים בי.

פתאום תהיה לי אולי משמעות לחיים. לא שהיעדר משמעות מפריע לי במיוחד.
אבל בטח שאם כל כולי אתמסר לגידול, טיפוח ודאגה, של תינוקת קטנה וחסרת אונים, החיים שלי ייראו אחרת. לצאת מעצמי, ולתת.
למרות שאת זה, אני יכולה לעשות גם בתור התחלה, במסגרת של מערכת יחסים זוגית.
עוד לפני התינוקת. או התינוקות.
אבל מאחר והיא לא ממש מגיעה, אז אולי בסוף אמצא את עצמי מטפלת באיזו עוללה קטנה וחמודה, מחוץ לכל מסגרת זוגית שהיא.
אולי אלך לבנק הזרע, אקח איזה זרע עסיסי וטוב, אחדיר אותו לתוכי, אשא את הפלא הזה ברחמי, ואלד בייסורים קשים, תינוקת קטנה ויפייפיה.
אפשר גם לעשות את זה בצורה אחרת. אולי לשכב עם מישהו, בלי קונדום. בלי כדורים. בלי שום אמצעי מניעה, ולהיכנס להריון. אני ממש טובה בזה. בלהיכנס להריון.
לא שנכנסתי להריון כל כך הרבה פעמים, אבל אני מרגישה את הפוריות שלי מתפרצת.
הבעיה היא, שהזרע הזה, יבוא ממישהו, שככל הנראה לא ירצה להכניס אותי להריון, וגם בטח לא לגדל את התינוקת החמודה.
אז אולי לחפש מישהו, שממש יעשה את זה ברצון. ואולי אפילו לגדל אותה ביחד..
לא במסגרת זוגיות, אלא סוג של שותפות הורית כזאת. הוא מכניס אותי להריון. אני יולדת. ושנינו מגדלים את הילדה. בתורות.
לי לא אכפת לגדל אותה לבד, במשך שלוש שנים. ואחרי שלוש שנים, שייקח הוא את כל האחריות לגידולה. נראה לי ששלוש שנים יספיקו לי. אחר כך היא תגדל. ותתחיל לעשות בעיות.
אבל שוב, אני לא יודעת איך אני אתנהג כשהיא תגדל.
כרגע, שלוש שנים, נראות לי מספיקות בהחלט.
וזה לא סתם שלוש שנים. אלו שלוש השנים הראשונות. שהם הכי חסרי אונים. הכי נזקקים. והכי הכי הכי חמודים.
ממש, כמו הגור הג'ינג'י הקטן.


72
איזה חודש!!
ככה לכבוד היומולדת שלי, נתתי לעצמי מתנה. ופרקתי כל עול.
נכנסתי לרכבת הרים של היכרויות, סקס, התנסויות, התחמקויות, שקרים, שליטה, כאב, סימנים כחולים, בלבול, הבנה, והרבה הרבה מילים.
67 פוסטים!!! בחודש יוני. והבלוג התחיל רק מהיום השביעי של החודש.
זאת אומרת, 67 פוסטים ב 23 ימים.
כן, בהחלט, ניתן לקרוא לזה הצפה. רגשית, חווייתית, מינית. ובעיקר, מילולית.
מעניין איך זה היה, אילו המילים לא היו נכנסות. אילו הייתי נקייה, חווה, מרגישה. ולא נעצרת כל שלוש שניות בערך, עם שאלות, פחדים, סיכומים ותובנות.
אבל מה לעשות, כזאת אני. וזה בסדר. יש מקומות ראויים, בהם באמת נעלמות המילים. אבל אחר כך, אפשר לחזור אליהם, אל אותם מקומות, לחיות אותם מחדש, אפילו למשך פוסט אחד, במילים.
אבל אולי כן היו מקומות כאלה. ראויים. נטולי מילים.
לא. עכשיו כשאני סוקרת אחורה את החוויות העוצמתיות באמת, אני לא ממש מזהה מקום שהיה נטול מילים. מחשבות.
אולי בעצם, רק לשברירי רגע, בזמן שהקשבתי לכל אותם גברים, בשיחות המקדימות.
הייתי מהופנטת. בולעת את המילים שלהם, מרוכזת כל כך בהבעות שלהם, כשדיברו בכריזמטיות כזאת, בשלמות כזאת, על עולם השליטה.
אבל אז, זאת לא ממש חוכמה, כי המילים הציפו את המערכת.
רק שלא היו אלה, המילים שלי.

עכשיו, במבט לאחור, זה נראה כמו חור שחור. ככה פתאום, באמצע החיים, גיליתי אותו.
את עולם השליטה.
נחשפתי אליו, הסתקרנתי, גיששתי, התקרבתי ו...אופס. נבלעתי לתוכו.
בלע אותי. שאב אותי. העלים אותי. מעצמי, מהחיים שלי, מהשגרה.
כל תשומת הלב, הופנתה אליו. כל שעה ביום, נחשבה עליו. כל חוויה שנקרתה בדרכי, שעטתי עליה.
כנראה שזה היה באמת איזה חור שחור. כי אני לא זוכרת יותר מידי החלטות שנעשו בתקופה הזאת.
מישהו אחר החליט בשבילי. הכוח הזה, שלו, בלע אותי לתוכו. הכתיב לי את צעדיי.
חוסר שליטה. אובדן חושים. ערפול. הסתחררות.

והיום, בחודש יולי. אני מסתכלת אחורה. קצת בערגה. קצת בקנאה. קצת בגעגועים.
למרות שבסך הכל עברו כמה ימים, מ"אז". מ"אותה תקופה". אבל היא בהחלט נגמרה.
גם עם הגישושים שממשיכים, לנסות, לראות, אולי בכל זאת, משהו יצא מזה. זה כבר לא אותו דבר. הם כבר טומנים בחובם נסיון קודם, חוויות, אכזבות. שזה פשוט לא אותו דבר.
למרות שלושים ושתיים שנותיי, הגעתי לשם כמעט כמו לוח חלק. רוצה להתנסות. פתוחה. מוכנה.
והעיקר, החשוב מכל, לא יודעת דבר. לוח חלק.
למרות אלמנטי השליטה הברורים שהיו לי בחיים, מעולם לא התנסיתי בזה במסגרת הזאת.
נכון שלא הרשתי לעצמי הכל. ולא עשיתי הכל. וכן היו מעצורים ומחסומים. הרבה אפילו.
אבל המשיכה לשם, הייתה חייתית. יצרית. והייתי שם. במאה אחוז.

ובמחשבה שניה, אולי, החודש הזה, היה חודש אימונים, לקראת הדבר האמיתי.
מסע כומתה. מכינה אינטנסיבית. או משהו בסגנון.
אולי עכשיו, אני יודעת, מה אני אוהבת. למה אני נמשכת. מה טוב לי. מה לא.

פתאום נזכרתי שחלמתי חלום. חלמתי שק. ואני, נמצאים באיזשהו מקום. לא זוכרת איזה. ואנשים מסביבנו. או שאולי לא. ואני מבקשת ממנו לתת לי סטירה. והוא מחייך את החיוך הנבוך שלו. ונותן לי אחת, חלשה כזאת. לא מורגשת. ואני מסתכלת עליו בגירוי, ואומרת לו, קדימה. יותר חזק. והוא מתמהה כמה שניות, ואז נותן עוד אחת. יותר חזקה. אבל עדיין, זה לא זה.
ואז אני תופסת אותו בצדדים של הבטן, לוחצת, ואומרת לו, קדימה, יותר חזק. תן לי כבר סטירה. והוא אומר, די, תפסיקי, השתגעת לגמרי. ואני מסתכלת עליו. והמתח בינינו מתגבר, ואני מרגישה שהוא מת להוציא את זה החוצה, ואני, חייבת לקבל. והוא מרים את היד, ונותן לי אחת חזקה. מאוד מאוד חזקה. וזה טוב. וזה שורף. וזה מגרה אותי. ויותר אני לא זוכרת. מה היה אחרי. אולי התעוררתי. אולי היה סוף סוף משהו בינינו. לא יודעת. אבל זוכרת את זה כחלום נעים. חזק. ומגרה.



73
איך הם לא מתביישים לא לשדר את ברזיל צרפת. באמת שאני לא מבינה. הספיק למישהו פה ברזיל? עוד שניה זה נגמר, אז לפחות זה. רבע גמר אחרון.

אני הולכת להיות לבד בעבודה בחודש יולי. הבוס נוסע. ואני אצטרך להתמודד בעצמי מול ענקית התקשורת הזרה, התובענית, הדורשת, חסרת הרחמים.
רוצים שידור. יהיה שידור. תהפכי את העולם. לנו לא משנה. שתיים בלילה. ארבע לפנות בוקר. שישי, שבת. מתי שאנחנו רוצים. את תספקי את צרכינו.
כן.
מוכר לי מאיזה שהוא מקום עניין סיפוק הצרכים, ויהי מה.
מעניין מאיפה.


74
למרות שיום שבת, ולמרות שנחתי, ושישנתי באמצע. ושלא יצאתי מהבית. ושלא היו טלפונים. למרות כל אלו. אני עייפה. אולי אלך לישון בקרוב. כי אני צריכה בשתיים בלילה ללכת לעבוד. שידור. כאמור, רוצים שידור, יהיה שידור.

תפרתי חולצה. די מזעזעת. שתי שכבות. השכבה התחתונה, לבנה. אבל השכבה העליונה בצבע ירוק. עם פרחים לבנים קטנים. לא יודעת מה נדלקתי על הבד הזה. אבל פתאום הוא נראה לי מזעזע. אני נראית כמו גינה פורחת באמצע האביב כשאני לובשת אותה.
נראה, אם אלבש אותה. כל כך הרבה זמן לא תפרתי. זה היה די ברור שהדבר הראשון שאעשה, אחרי התקופה הזאת, לא יצליח כל כך בלשון המעטה, ואולי אפילו ייראה מגוחך.
ודווקא השקעתי בה. עבדתי עליה איזה שעתיים. אולי שלוש.
ככה בין לבין הלכתי לראות אם משהו השתנה בין אנגליה לפורטוגל. (באינטרנט כמובן).
אבל השדרנים היפנים, והאיכות המבזה, לא ממש איפשרו לי הנאת צפייה.
ולכן, כמו שאמרתי, מידי פעם הצצתי. אך לא יותר מזה.


75
זהו. עכשיו אני יכולה להגיד בצורה ברורה ומשכנעת.
התקופה הזאת נגמרה.
חזרתי לא-מיניות המפורסמת שלי.
אולי גם העבודה, שהתגברה פתאום, שואבת אותי לתוכה.
וכמובן, היעדר כל גירוי מיני חיצוני, עושה את העבודה כמו שצריך.
חזרתי למצב הזה שלא בא לי. שאני לא חושבת על זה. שאני לא חרמנית, בעליל.
ממש ממש ממש לא חרמנית.
אני יודעת שאם יצוץ פתאום איזה גירוי, יש סיכוי טוב שמשהו בי יידלק שוב.
אבל מאחר ולא רואה את עצמי עושה מאמץ שזה שוב יקרה, ומנסיוני הקודם, אין הרבה פלישות חיצוניות לתוכי, בצורת גברים שמתעניינים וכיו"ב, אז אין ממש מצב שאני אדלק.

אם הייתי כותבת באתר אחר, הייתי עושה סקירה היקפית של כל הגברים שהייתי איתם בחודש וחצי האחרונים. כי זה נורא מעניין. הטיפוסים, החוויות. למרות שהבלוג הזה מורכב מלא מעט מהם. עדיין, יש הרבה מאוד שפסחתי עליהם. וגם אם לא פסחתי, את הפרטים החשובים באמת, לא הזכרתי.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה פה, מאחר וזה יעשה להם אאוטינג, ויחשוף אותם ואת חייהם.
אבל, איזה גברים. וכמה פגישות. ואיזה עולמות. וואוו. זה מה שיש לי שוב להגיד.

אני זוכרת, כשגרתי בירושלים, אחרי הצבא, עשיתי יום אחד סקירה היקפית של כל הגברים שהייתי איתם עד אותה תקופה. לשמחתי, היה הרבה מה לסקור. לא כמו עכשיו. אבל בהחלט מספיק כדי למלא שמונים עמודים במחברת בכתב יד צפוף. כן כן, אז עוד לא היה לי מחשב. והכל היה בכתב יד. על כל אחד, כתבתי מי הוא, איך הכרנו, ממה היו מורכבים היחסים שלנו, איך היה הסקס, מה הוא נתן לי, מה אני נתתי לו וכיוצא באלו.
זאת הייתה תקופה שהעבר רדף אותי. ניסיתי לחיות את העבר, מאחר וההווה היה נטול ריגושים בעליל.
אז החייתי אותו, את העבר, בעזרת המילים הכתובות, הזכרונות, הנוסטלגיה, המחשבות, הגעגועים.

אבל בדיעבד, אני חושבת שזה טוב שעשיתי את זה. גם לא למטרה הנ"ל. מאחר וככל שהשנים עוברות, יש חוויות, שאם לא חושבים עליהן פעם בשנה לפחות, הן נשכחות.
צריך לחשוב, לסקור, להיזכר, על מנת שהזכרונות יישארו בראש.
מה לעשות, השנים עוברות, הרבה מים זורמים בנהר החיים, וחלק מהחוויות, פשוט נשטפות.
יצא לי כבר, לא אחת, לפגוש אנשים מהעבר. שהזכירו לי דברים. אמרו לי, את זוכרת שהלכנו לשם, ועשינו ככה וככה? ואני, מתאמצת לחפור, לנבור, חושבת חזק חזק, ושום דבר. לא מעלה כלום מזכרוני. לא מוצאת שביב מידע אחד מאותו מצב שמנסים כל כך להזכיר לי אותו.
ואני חושבת שזה לא בגלל הסמים. וגם לא בגלל ההדחקה.
זה פשוט בגלל שלא החייתי מספיק את החוויה במהלך השנים. לא נזכרתי בה. לא חשבתי עליה.
וככה היא התפוגגה לה בתוך מפלי החוויות שנשפכו אחריה.
אפילו כשפגשתי את ר. החבר הראשון שהיה לי, זה ששחרר אותי מעול בתוליי. נזכרנו בערגה בלילה ההוא. בו הוא בעל אותי לראשונה. או שאולי זה היה צהריים. ניסיתי בכל כוחי להיזכר במשהו שהוא ניסה להזכיר לי, ולא הצלחתי. הרגשתי קצת קהת חושים. קצת מנותקת. אולי אדישה. אבל האמת הייתה, שבאמת רציתי לזכור. ולא זכרתי.


76
הרגו אותי. לא נותנים לי לישון. כל חצי שעה טלפון. עד שאני מצליחה להירדם תוך שינון מדיטטיבי שיש לי שלוש שעות שינה לפניי, והטלפון מצלצל שוב. פעם זה לאשר את השידור. פעם זה להזיז אותו קדימה. פעם זה לאשר את ההזזה קדימה. בקיצור, לא נותנים לי מנוח.
אז אני פה, שוב, שתיים בלילה. צריכה לקום עוד שעתיים, אבל כבר לא אלך לישון שוב. זה הורס לי את הבריאות ההירדמויות החפוזות האלו והקימות המטלטלות האלה. אז אני ערה, ושוב, אין לי סיגריות. אבל גם ככה רוני בטח מת להשתין כבר, אז אני אלך לטייל איתו ואקנה איזה חפיסה.


77
לא יודעת אם שמתם לב, אבל נראה כאילו הפוסט הקודם שלי היה נבואה שהגשימה את עצמה.
שאלתי "למישהו פה הספיק ברזיל? גם ככה זה עוד מעט נגמר.." והנה, צרפת העיפה אותה. כנראה שבאמת הספיק לברזיל. לפחות ראיתי את התקציר.
וגם, כתבתי, רוצים שידור "בשתיים בלילה, בארבע לפנות בוקר.." והנה השידור נדחה משתיים בלילה, לארבע לפנות בוקר. אבל הוא כבר הספיק להידחות לחמש.
בכל אופן, נביאת זעם הפכתי להיות. נבואות האימה שלי מתגשמות. בזו אחר זו.

שאלתי את עצמי קודם מה אני עושה פה בעצם. אני לא כותבת על עולם השליטה. לא מתארת סשנים רבי עוצמה. לא כותבת על הרגשות העוצמתיים בזמן הכאב או בזמן הענקתו. ובמובן מסויים, גם לא ממש מייחלת למקום הזה. לא מפנטזת. לא חושבת. די נגמר לי מהעניין.
אולי זה ריקושטים. או אפטר שוק כזה. אחרי מה שהיה בחודש האחרון. הדהודים אחרונים של הזעזוע שעברתי בחשיפה המעולה הזאת לעולם השליטה. תיכף הרגיעה תגיע, ואז אולי לא אהיה פה יותר. כי קצת מרגישה לא שייכת. לא קשורה. תרתי משמע. 😄

למרות שחוסר היציבות המאפיין אותי, יכול לנווט את תקופת הרגיעה להיות קצרה, ומיד אחריה לפצוח בתקופה אחרת. חדשה. שונה. אולי נועזת יותר. אולי נועזת פחות. אולי אתאהב פתאום בתחום אחר. אולי אתנסה בדברים אחרים. למרות שחושבת, שאחרי תקופה חווייתית כזאת, הגוף שלי והלב שלי, צריכים קצת לנוח. אבל כידוע, אני, הידועה לשמצה, לא ממש מקשיבה להם. לגוף, וללב. אז נראה. מה יוליד יום. אל מה ינווט אותי הגורל.


78
התעוררתי משינה קצרה ועמוקה. חלק ב' של היום מתחיל. השמש עוד מעט שוקעת. החום בסלון מפשיר לי את הגוף. אני יושבת, החלון מאחורי פתוח מעט, הוילון מרפרף לי על הגב. מעביר בי צמרמורות. מן שקט כזה, דומה ליום שבת בבוקר. החום הזה, נראה לי, מתיש גם את היום.
אולי אלה היו רק כמה רגעים, ואולי זה הרחוב השקט שמתחתיי. אבל פתאום מכונית עוברת. ומנוע מותנע. והציפורים, כן כן, הציפורים, עדיין מצייצות. נהמת אוטובוס עובר מהרחוב השכן ומהרדיו בוקעים שוב, איך לא, צלילי אופרה קלושים.
ושוב הטלפון הארור מצלצל. עבודה עבודה עבודה. שוב פעם, מוודאים שעות, מבקשים אישורים, מזמינים עוד שידור. מבקשים עוד מייל. לא מניחים לי. אפילו לא לנוח קצת.
הם אלה שהעירו אותי משנת היופי שלי. מהצלילה העמוקה הזאת שנכנסתי אליה לפני שעה קלה.
הראש כבד, העייפות עוד לא פגה. אני שותה את הקפה השמיני שלי היום, אני חושבת. בתקווה שכל כוס כזאת תחזיק אותי עוד קצת על הרגליים. בצלילות. בעירנות.
לא ממש עוזר, אבל טעים.
מתגעגעת. ולא מתגעגעת. השקט הזה טוב לי. מחזיר לי את עצמי, את החיים שלי, את המחשבות שלי. הבית נקי סוף סוף. מכונה שניה עומדת להיתלות על החבל. עשיתי קצת הנהלת חשבונות, ראיתי מה מצבי הפיננסי, אחרי שהתעלמתי ממנו קרוב לחודשיים. סידרתי קצת ניירת, בבית. במשרד. איך אומרים, החיים חוזרים למסלולם.
אף אחד לא מתקשר. אף אחד לא פונה אליי במסנג'ר. אף אחד לא שולח לי הודעות. אף אחד לא רוצה לבוא לזיין אותי. אף אחד לא רוצה לתת צ'אנס לפגישה, להיכרות, לאהבה.
וזה טוב. חזרתי לניתוק שלי. ללבד. אני לא לחוצה. לא מקווה. לא דואגת. לא פוחדת. לא מתאכזבת. רגועה.
השקט חזר. פתאום גם הזמן, שכל כך יקר לי, חזר. הזמן לעשות את מה שאני רוצה באמת. את מה שעושה לי טוב.
למרות הכמיהה העצומה שלי לאהבה וליחסים, אי אפשר לקרוא לפגישה ראשונה, שנייה ואפילו שלישית, ניצול זמן איכותי. זה כמעט תמיד מלווה בסרעפת מכווצת. בלחץ. בחששות. וזה לא טוב.
כמובן שיש את היתרונות של הזיונים, העונג, המחמאות (כשמגיעות), ההתרגשות, וכיוצא באלו. אבל למרות שהם נחשבים כיתרונות, הם חסרי חשיבות כמעט, חולפים ביעף ולא נשארים.
ולכן, באופן תמוה ואופייני כמעט רק לי, הרבה יותר טוב לי להעביר את הזמן בשינה, נקיון הבית, קריאת ספר, בהייה חסרת פשר כשהרגליים מונחות גבוה על השולחן, ציפה ברחבי הכלום של תודעתי, ועוד אי אילו פעולות איכותיות, שאני יכולה לעשות, רק כשאני לבד.

ולכן, אני מתגעגעת. ולא מתגעגעת.


79
יש לי סיבות טובות שיהיה לי כאב בטן ובחילה. סוג של קילקול בטן כזה. שצריך לעבור. וכדאי לו למהר. אבל הבחילה הזאת.. מדאיגה קצת.
עד שלא אגיע הביתה ואבדוק מתי היה המחזור האחרון שלי, לא אשקוט. ואמשיך לנבור בראשי, ולהיזכר, מתי אני צריכה לקבל מחזור והאם התאריך כבר עבר, וכדאי לי להתחיל לחשוש.
למרות שאין לי ממש סיבה טובה לחשוש.
כן, אני פוריה. וכן, הזדיינתי. אבל רק עם קונדום. ומסתבר, למרות כל המגוון הרחב, ההתנסויות והחוויות, שזיון באמת, היה רק עם שניים.
ובשני המקרים, אני זוכרת, היו קונדומים. ואם פעם אחת לא היה, אז לא עשינו את זה. והקונדום, עד כמה שידוע לי, החזיק את תוכנו באטימות מוחלטת.
אז.. זה מוזר.
אבל הסימפטומים הרגילים של לפני מחזור, עוד לא הגיעו. הציצים המנופחים, החצ'קון הבודד שמופיע באיזשהו מקום. וכמובן, היום שלפני, שמלווה בסערת רגשות חזקה.
כל אלה, עוד לא פה.
אבל החששות, כן. וגם האינטואיציה.
אני זוכרת שגם במחזור האחרון זה היה אותו דבר. רק שאז, הייתה לי סיבה יותר ממשית לפחד.
והבחילות שהיו, היו באמת בגלל קלקול קיבה קטן. או שזה היה פסיכולוגי. וחשבתי באמת, שנכנסתי להריון. אולי גם רציתי את זה. הבעיה הייתה שלא ידעתי אם זה מהבחור עם הגנים הטובים, או אם זה מזה עם הגנים הרעים.
בכל מקרה, מזל גדול שקיבלתי מחזור אז. ולא קרה כלום.
ועכשיו, כמו שאני מכירה את עצמי, למרות כל הסימפטומים, אני אקבל. והכל יהיה בסדר.
אבל החיבור גוף נפש שלי, עושה את העבודה יופי.
החששות, התקוות, הרצונות, השאיפות. הכל בא לידי ביטוי בהורמונים ובסימפטומים הפיזיים.
איזה מן חיבור נפלא.
הכל רואים, הכל שומעים, הכל יודעים.


80
מזל שכתבתי בלוג. לא הייתי צריכה לחכות עד הבית כדי להיזכר מתי זה היה.
ביומולדת שלי כמובן. אז, הייתי במחזור.
כך שיש לי עוד כמה ימים.
וחוץ מזה, אחרי שקלקול הבטן הזה יעבור, אני ארגיש יותר טוב, ואהיה קצת יותר בטוחה.
נפלאות הגוף. נפלאות התבונה.
נפלאות הבלוג.


81
פתאום הרגשתי את זה שוב. שכבתי במיטה. לבשתי שמלת בית קייצית כזאת, מטריקו.
ואז, מתוך התנועה במיטה, התזוזה, שד אחד ברח מהשמלה, החוצה. ונחשף. הסתכלתי עליו. ופתאום עלתה בי התשוקה. רציתי שמישהו אחר יהיה שם. ויסתכל עליו. שייגע בו. שינשק. למרות שחם, פתאום רציתי שמישהו יחמם אותי. לא שהייתי ממש צריכה את זה. כי התחממתי לבד. אבל עדיין. משהו היה חסר. אולי ההמשך.
אז נכון שיכולתי להמשיך את זה לבד. ככה, כמו שרק אני יודעת. אבל אין לי באמת חשק לזה. זו הייתה תשוקה חולפת. אל עצמי. עם עצמי. עם כמיהה למשהו, שלא היה נוכח שם.
והיא נעלמה.
אני חושבת על זה, ועל החרמנות שהתעוררה בי פתאום, והטלפון מצפצף. הגיעה הודעה. עוד פוטנציאל שעדיין לא מומש. אין לי כוח לענות. ולא לדבר. ולא לחזר. ולא להידלק.
כנראה שאני עדיין לא מוכנה


82
בא לי להקיא לפעמים. על איך שאנשים מתנהגים. בכלל, ואליי בפרט.
הם לחוצים, עצבנים, ומוציאים את זה עליי. וכשזה קורה, בדרך כלל, אני חומלת. לא לוקחת ללב, עוברת על זה, מרחמת עליהם קצת אולי.
אבל עכשיו, משום מה, נפגעתי. לא ממש נפגעתי, אבל זה עיצבן אותי. כוס אימא שלו. מי הוא חושב שהוא. שונאת את היחס הזה שהוא נותן לי לפעמים. הלקוחות מקבלים תשומת לב, וחיוך, ואני, מקבלת פרצוף תחת, חוסר סבלנות ועצבים. אוייש, איך שאני שונאת את זה. לזכותו ייאמר, שזה לא קורה הרבה. וכשזה קורה, בדרך כלל, אני מחליקה. אבל עכשיו, משום מה, בא לי להעיף לו סטירה.
מזל שהוא לא בעניין, אחרת עוד היה נהנה מזה.
שונאת לתת, ובתמורה, לקבל בוקס.

טוב נו.. חמש עשר דקות, וזה יעבור.


83
איך זה שאנשים מוותרים על דברים טובים שקורים להם.
או במילים אחרות, איך זה שאנשים מוותרים עליי.
אני נזכרת באותו ערב, שהוא הסתכל עליי, ההוא עם המבטים הממיסים. ההוא שאמר הכל, בלי להגיד כלום. ההוא שהבטיח, בלי להשתמש במילים.
הוא ויתר. אין לו זמן והוא לא יכול. כן, שמעתי את זה. אני יודעת. ועדיין שואלת, איך? איך הוא מוותר.
אולי אני לא כזאת מציאה. וכנראה באמת, נוכח הנטישות החוזרות ונשנות של הזמן האחרון, אני באמת לא כזאת מציאה. למרות שבעיניי, אני ממשיכה להיות כזאת. ממשיכה לחשוב שיש בי איכויות, שלא רואים כל יום. והאנשים הקרובים אליי, ממשיכים להעיד על כך, ולחזק זאת. אבל אלה שלא קרובים, אלה שעוד לא מכירים, נחשפים למשהו, שאני לא בטוחה מה הוא.
די ברור, שקודם כל הם רואים מיניות. הם רואים סקס אפיל. משהו, שלפעמים אני משאירה גלוי, ולעיתים מנסה להסתיר אותו. אולי זה קצת מסנוור, אולי זה קצת מעוור אותם. אולי לא מצליחים לראות משהו אחר מלבד זאת, ולכן בורחים. אולי מחפשים משהו אחר, וכשנכווים מהסקס הזה, או שנכנסים למדורה, ונדלקים יחד איתה, ובסוף כמובן נשרפים, והולכים.
או שבורחים ממנה, כמו שבורחים מאש.
לא יודעת.
אם יש משהו, שכולם כמעט אמרו לי, אחרי שפגשו אותי, זה.."יו, את כל כך סקסית"..
יאללה, נמאס כבר. לשמוע את אותן מילים בנאליות כל פעם. לא שזה כל כך רע, אבל בחיי, זה לא מביא אותנו לשום מקום.
ואני לא מתלבשת חשוף. בכלל לא. וגם לא צמוד מידי. וגם לא רשתות, עורות, ויניל, חצאיות, מיני, שמלות וכיו"ב.
זה משהו בי, שיוצא החוצה. והגיע הזמן שיבוא מישהו, שיראה משהו אחר מזה. ולא רק את זה.

כן, אני קצת מתוסכלת הבוקר. לא יודעת למה. הכל התחיל בסדר, עד שהוא הגיע, ודפק לי את פרצוף התחת החצי שנתי שלו. וכמו שאמרתי קודם, משום מה, היום, זה נגע בי.
אולי באמת זה יום לפני המחזור. והרגשות מתחילים לסעור.
אבל כן, יש בי איזה צד היום, שמבכה את כל אלו שהלכו. את אלה שהרימו ידיים. שנטשו. שלא רצו.


84
יש אנשים, שלא מסוגלים לקבל לא. פשוט לא מסוגלים. ממשיכים וממשיכים, מנדנדים. אני מבקשת יפה. מתנצלת. לא אוהבת להיות בוטה. אין לי עניין לריב. והם בשלהם, ממשיכים, מציקים, מטרידים.
בסוף אני נאלצת לחסום. לא נעים. אבל אין ברירה. נכון שזה אקט שבשביל רובכם נראה בנאלי וחסר משמעות. אבל בשבילי, זאת טריקת דלת לא נעימה. אני לא עושה דברים כאלה. ואם נאלצת לעשות, אז זה באמת כי זה מציק, ואין לי יכולת לסיים את ההטרדות האלה, מלבד החסימה המיוחלת.
אז גם אותו חסמתי. וגם אותו. וגם אותו.
לא לפני שהתנצלתי כמובן. וגם קצת איימתי. לא ממש איימתי, אבל שאלתי, אתה לא רוצה שאני אחסום אותך, נכון?, אז תפסיק בבקשה. והוא לא הפסיק.
בכל אופן, עד כאן על סאגת המטרידים והחסימות.
היום המשחק. אני מקווה שיגמר אחרי תשעים דקות משובחות, ולא יחזור על הריטואל הקבוע בזמן האחרון, עם ההארכה ועם פנדלים. כי אתם בטח יודעים איפה אני רוצה להיות אחריו..
נראה לי שקצת חזרתי לעניינים. אבל הפעם, הרבה יותר שקולה. יותר מבוקרת. יותר מאוזנת.
וכמובן כמובן, איך לא, הרבה יותר רגועה.
לא רוצה להיכנס שוב להיסטריה שפקדה אותי בחודשיים האחרונים. שלא יבוא, מצידי. ההוא, שחיכיתי לו כל כך.. שזה לא יקרה.
אני, על הגבולות שלי, מתכוונת לשמור הפעם. ומרגישה יותר חזקה, ויותר בטוחה לעשות את זה.
כמובן, כל זה נכון, עד שאתאהב בפעם הבאה. אבל גם אז, אולי ירצה הגורל, ויזמן לי אדם, שיאפשר לי את המרחב שלי, שלא יקח ממני כל פיסת תשומת לב אחרונה, ושאוכל במחיצתו, לזכור טוב טוב, מה עושה לי טוב. ולא רק לא..
פתאום המחזרים צצו שוב. משהו עם היום הזה, הדליק אותם כנראה. השקט שלי. הרוגע. הם מרגישים אותו מרחוק. רוצים לנער אותי, רוצים לזעזע. ואני שוב עם עומס שכזה, שכבר יודעת שתיכף יירגע. אבל עדיין, הראש עובד על מספר ערוצים, מבקשת סליחה מזה, מנפנפת את ההוא, מצליחה אך בקושי, לדבר עם זה.
טוב נו.. אחכה בסבלנות. זה תיכף יעבור. אני יודעת.
ואחרי שזה עובר, אני מוצאת את עצמי, כמו שהייתי היום בבוקר. מה שלא היה כל כך רע. אבל קצת מוזר.
יושבת במשרד, מחכה שאיזו אטרקציה תתחיל להבהב לי מהמסך, והיא לא. המסך דומם, שומם, שקט, לא מהבהב, לא מנדנד, ולא קורא לי.
ואז בבת אחת זה קורה. טלפון אחרי טלפון. מסנג'ר אחרי מסנג'ר.
אולי זה בגלל שבכיתי, שכולם מוותרים עליי. אז כולם יצאו פתאום מהחורים..
אבל בשיקול דעת, ברוגע ובעוצמה, אני מבקשת, די. עד כאן. יש גבול, לכל תעלול.


85
איי איי איי. איזה בוקר. רגוע. יציב. אני מרגישה כאילו שמו לי משקולת באגן, והיא מושכת אותי למטה, מן כוח משיכה מייצב כזה.
רגוע. איתן.
ברור שזה קשור למה שהיה אתמול בלילה, ולא רק לעובדה שאיטליה ניצחו בשני שערים מקסימים.

המשחק היה ארוך ומעייף, שוב, חוזר על עצמו, מלחמה מייגעת. אז נטשתי אותו אחרי תשעים הדקות הראשונות. כי רציתי להגיע מוקדם למועדון.
להגיע מוקדם, לשתות כמה בירות, לראות את ונוס ותהום, וללכת.
מזל שהצלחתי לבסוף לצאת מהבית. כי המרחק בין היציאה לבין הכניסה (למיטה) היה קטן מאוד.
אז נסעתי. היה נעים בחוץ. התקרבתי דרך ארלוזרוב לים, והריח התחיל לעשות את העבודה. ריח של ים. ריח מלוח. ריח של דגים. ריח של חופש. כנראה שהייתי זקוקה לו, כדי להרגיש באמת טוב. ואולי, זה היה רק זרז נוסף להרגשה שכבר הייתה לי.
חצי ירח שוקע, צהוב, מסתתר בין העננים, השאיר ציור יפה בשמיים. נוסעת, ומחייכת.

הגעתי למועדון. להפתעתי הרבה, ישבו בחוץ חבורה לא מאוחדת של גברברים צעירים. קצת נבהלתי. מחשבה חלפה בראשי שאולי המועדון סגור. אולי הם מחכים שיפתח. חניתי את האופנוע ליד הספסל, שעליו, ישב אחד הבחורים. שאלתי אותו, אם קרה משהו, שיש התקהלות כזאת פה בחוץ. הוא אמר לא, לא קרה כלום. ומקודם, החבורה הזאת הייתה יותר גדולה, רק שהספיקו כבר להיכנס.
טוב, אמרתי. והחלפנו עוד כמה מילים סתמיות. ואז, במחווה ג'נטלמנית, הוא הציע לי להיכנס איתי, כדי שלא ארגיש נבוכה. חייכתי לעצמי. אני? נבוכה? אוקיי אמרתי לו, ולו רק כדי שאתה לא תרגיש נבוך. מה גם, שהוסיף, שאם ארשה לו להיכנס איתי, יזמין אותי למשקה. אז בכלל הרווחתי. ונכנסנו.
מיותר לציין? או לא מיותר לציין, שאיתו התעוררתי בבוקר, אחרי לילה נעים למדי...?

אז הייתה אווירה נעימה במועדון. הפתיחה המצויינת הייתה כמובן בזכות איטליה ושני השערים הנפלאים שלה, בדקה האחרונה של המשחק.
שתיתי כמה בירות, קצת השתכרתי, צפיתי בתהום מחדירה לונוס כל מה שרק אפשר, וכמובן, שזה שוב לא גירה אותי. כרגיל.
אבל מה שכן גירה אותי. ומאוד, זה הבחור הגבוה שהתמזמזתי איתו בהנאה מרובה, במהלך כל הערב.
כן. היה חיבור. וכן, היה טוב. אז הלכנו על זה. כמו גדולים.
מה שהיה מפתיע, אחרי כל מה שהיה, זה שנרדמנו, ישנו והתעוררנו בבוקר ביחד.
זה לא אופייני לי. בכלל. אבל היה נעים, וטבעי.
והגוף שלו.. איזה גוף. והריח.. ממ...
אז כמו שאמרתי, למרות המהירות שבה זה קרה - העוצמה, השליטה ושיקול הדעת, לא נעדרו מהעניין.
וכנראה שזה היה הכרחי שהם יהיו באיזור, על מנת שבאמת אתן לעצמי להיות משוחררת ולעשות את מה שאני רוצה.
ולכן אולי, אני יושבת פה עכשיו, עדיין מרגישה את המשקולת תקועה בתחת. עדיין נעים לי באגן. הוא משוחרר. נמשך כלפי מטה. חזק. מיוצב. כמו ממוגנט אל מקור אנרגיה שנמצא מתחתיי. או שאולי בתוכי.

86
שיגמר כבר היום הזה.
המשקולת הזאת, שבתחילת היום משכה אותי למטה.. ביציבות ובאיתנות, הפכה לעשות את זה בכבדות ובלאות. אני עייפה. רוצה לשכב במיטה. ולהירדם. עד המשחק.
וזה בדיוק מה שאני אעשה כשאגיע הביתה. לפחות כך אני מקווה.


87
מרגישה קצת מפגרת, שבכלל מתעסקת בעניין הזה. אבל משהו ברגישות שלי, גורם לי לחשוב על זה, שמשהו מוזר קורה פה.
נראה לי שמישהו כועס עליי. משהו מרגיש לי ככה. אולי עשיתי משהו רע.
יו מסט בי קידינג מי..
זה רק נדמה לי? או שככה זה באמת?
בכל מקרה, השרירים הכבדים, ושאריות האלכוהול בדם, מטשטשים את היכולת שלי להרגיש משהו אחר מאשר עייפות.
האם פגעתי? העלבתי? עשיתי משהו רע?
או שפשוט זרמתי עם מה שכן קרה לי, במקום להתעסק במה שלא קרה לי.
פירגנתי לעצמי משהו טוב, במקום להיתקע על משהו, שרק אולי יהיה טוב. ואולי לא.

כן. כנראה שאני באמת קצת מפגרת שעוסקת בזה. אולי העייפות, משבשת לי קצת את השפיות.


88
זהו. העייפות חלפה לה. עברתי כנראה את הגבול הזה, שבין עייפות בלתי נסבלת, לבין אפאטיות מוחלטת לעייפות.
והכל כמובן, בזכות האורגזמה הפראית שהייתה לי עכשיו.
לא יודעת מאיפה היה לי כוח. משהו בו, בבקשות ובדרישות המגרות שלו.
התקיפות והעדינות המשולבות יחד בהרמוניה רכה וזורמת.

למרות שאורגזמות, בדרך כלל גומרות אותי, ואני ישנה כמו תינוקת אחריהן, הפעם, כשזה היה בפורמט הוירטואלי, היה בזה משהו בהחלט מעורר.
הטלפון באוזן, הלחישות, הגניחות, האנחות. ושתי תמונות הוידאו שעל המסך.
באחת, אני, עם רגליים מפושקות, מחדירה את הויברטור, ומעסה נמרצות את הדגדגן.
ובשניה הוא, במלוא תפארת גדלותו, מאונן ומשפריץ אל תוך עדשת המצלמה.
אני חושבת שמה שהכי עשה לי את זה בעניין, זה לראות את עצמי, ולשמוע אותו.
מוזר.
אין ספק שבקומבינציה הדיגיטאלית המורכבת הזאת, דברים חייבים לעורר. לפחות קצת.
אותו, זה הרדים.
אותי, לא.
אבל אני מרגישה כבר איך הרגיעה הולכת ומשתלטת לי על הגוף,
ואוטוטו הולכת לצנוח על המיטה. ולהירדם.
גם ככה המשחק כבר די גמור.
צרפת תיקח, לצערי.
אבל אל דאגה, איטליה תראה לה ביום ראשון את הדלת החוצה.
לא ככה?