7674

38
אם הייתי יכולה. הייתי סוגרת את כל העניינים שלי בארץ. ונוסעת.
מתחילה במינכן. יורדת מהמטוס, לוקחת את הרכבת לבנהוף המרכזית, מתקשרת לאנדראס. הוא מופתע, אבל זמין. מסביר לי איזה אוטובוס לקחת. ותוך חצי שעה, אני אצלו בדירה. ליד הנהר. אחרי כל המילים שעברו בינינו, לא מזיקות לנו כמה נשימות קרובות. נשארת אצלו בדירה למשך זמן מסויים. עוד לא בטוח כמה. תלוי איך נרגיש. מסתובבת קצת לבד בעיר, קצת איתו. הולכת לתערוכות שלו, מתפעלת, אדישה.

ואז, אני נוסעת לפריס. יורדת בתחנת רכבת, גאר די נורד. לוקחת קו מספר שתיים, ויורדת בשער הנצחון. עולה אל פני האדמה וצועדת במורד שדרות גרנד ארמה, גוררת את המזוודה שלי מאחורי. לוחצת את הקוד בבניין מספר 11 ומצלצלת. היא מופתעת. לא מאמינה.
אני עולה במעלית, חיבוקים, צרחות, נשיקות. ונכנסת.
אם העניינים הלכו טוב עם אנדראס, אז הוא בא איתי.
אחרי שיחה אל תוך הלילה, וארוחת גורמה כמו שרק היא יודעת לעשות, עם שני בקבוקי יין, גבינות, בגטים והמון אהבה, אנדראס ואני יורדים למטה, עוברים את הכביש, ולוקחים חדר במלון היקר הזה. הפינתי. שממול.

אחרי שבועיים בערך, אולי שלושה, של שיטוטים סהרוריים ברחבי העיר, והרבה רומנטיקה ונילית איתו, אנחנו מחליטות לנסוע לוינה. אני מתגעגעת אליה. והיא, עדיין לא הייתה בה.
היא מסתדרת על חופש קצר, ואנחנו לוקחות רכבת. אנדארס נשאר עם בעלה.
הדרך לוינה יפה. עוברים דרך זלצבורג הציורית, תענוג בעיניים.
השהות איתה הכי מאתגרת שיש. היא יפה. מצחיקה. רגישה. עמוקה. רומנטית. סוערת, רגועה, קלאסית, מודרנית.
כמעט כמו וינה. אבל עולה עליה פי כמה.
אחרי שבוע של חושים מחודדים יותר או פחות, תודעה מעורפלת מעט או מאוד, והרבה, הרבה מאוד שלווה, אנחנו חוזרות.
הם שמחים לראות אותנו. ואנחנו יוצאים למסעדה. ארבעתנו.
אנדראס המשיך לשהות במלון. חיכה לי.

משם, הדרך עוד לא ידועה. אבל זה מה שבא לי לעשות עכשיו.
לסגור עניינים, ולעוף מפה.
לו רק יכולתי.


39
נגמרו כמעט כל מאגרי האנרגיה. נגמרה התשוקה המינית. אזלו כוחותי להתמסר אל תוך ההנאה. נעלם הדחף הכואב, שנבע מתוכי ורצה עוד ועוד.
הכל כמעט, הלך.

נשארה רק הגחלת הלוחשת. הלהבה שלא כבתה. האש הכחולה, שרוצה לפרוץ, לגדול ולהפוך ללהבה בוגרת, אמיתית, עם בסיס חום אדמדם ולוהט.
האהבה.
הגלים הנעימים, שזורמים ממני, מחפשים את האחד. תרים אחרי מקורות אנרגיה נובעים, אחרי תדרים נעימים ומרגיעים. אחרי השקט והמנוחה.

כל אצבע שנדחפת פנימה, כל זין שחודר, מרגישים כמו פלישה ברוטאלית חסרת עונג ומטרה. הם זזים, מנדנדים, מנענעים, מדגדגים. וכלום. אני נשארת אדישה.
אפילו המכות, הסטירות, הצביטות, הלחיצות, שכל כך הלהיבו אותי, התחילו להכאיב, סתם. בלי הנאה. בלי רטט. בלי מודעות לאנדרופינים המשתחררים. רק כאב סתום.
ההשפלה, לא מדברת אליי. הפחד, ממשיך לאותת שקשה לי להכיל אותו. וכל הפגנת שליטה, עליונות, נחיתות, או כל אופן בדסמי אחר, ממש לא מגרים אותי.
טוב, אולי קצת.


40
במשך השנים האחרונות, מלווה אותי התחושה הנפלאה שהייתה לי עם אלון (שם בדוי). נכון, הוא היה רק אלון, אבל הוא היה אדיר. הוא נכנס אליי, בתנוחה הקלאסית הידועה, הסתכל לי בעיניים, והעמיק. תפס אותי מאחור, בכתפיים בגב, קירב אותי אליו, ונכנס עמוק, יותר ויותר, קשוב לכל תנועה שלי, לכל אנחה וגניחה.
רצה לגעת בי. בתוכי. הסתכל עמוק, ונכנס עוד קצת עמוק.
והוא נגע. אוהו, איך שנגע.
וזה לא בגלל שהיה לו מטר אורך בין הרגליים, אלא בגלל שהתכוון לזה. כל כולו היה ממוקד ומכונס לתוכי, לגעת בנשמה שלי. כאילו שלח חץ של אהבה, וקטור של אנרגיה, ישר אל תוך הלב שלי.
וזה הצליח לו. זה עבד. סוף סוף הרגשתי שמישהו אוחז את הנשמה שלי בידיים שלו, ומלטף. מעסה. מפנק.
אני לא זוכרת אם היו לי דמעות בעיניים, כשעיני השקד הגדולות שלו טבעו בי, חדרו אליי. אבל בטח עכשיו, כשאני חושבת לאחור, מדמיינת ונזכרת, אני מתרגשת.

נכון שעברו כמה שנים, והשתניתי. אני כבר לא אותו דבר. וזרמו הרבה מים בנהר, ושינו את קווי המתאר של רגשותיי ושל נשמתי. אבל עדיין, כשאני נזכרת בחדירה הזאת, אני מתמלאת געגועים. געגועים למשהו, שנחשב בעיני הטוב ביותר. העמוק ביותר. והחזק ביותר.

במהלך השנים, חשבתי מידי פעם, אולי לצלצל אליו. להציע שניפגש. שננסה.
אבל לא זה העניין. לא אליו אני מתגעגעת. אלא ליכולת הזאת, של אדם, לרצות באמת להעניק לי. להיות כל כולו בתוכי. קשוב. נכון. ממוקד. מחובר.


41
סוף סוף, שוב.. סוף השבוע.
רק שהיום, באמת שלא מצליחה להתעורר.
הגוף כואב, הבטן מקולקלת, העיניים כבדות. ועוד אכלתי קרואסון בבוקר, מה שלא תרם למצב.
אבל יחד עם זאת, קיבלתי מחמאות. וזה היה נעים. אני יפה, בחורה יפה. ככה הם אמרו.
אני יודעת. אבל כשמעיזים לפרוץ את חומת הקשיחות, ואומרים, זה מרשים אותי.
ולא בגלל שהחמיאו, אלא בגלל שהעיזו. טוב נו, אולי גם קצת בגלל שהחמיאו.
זה מזכיר לי, שאני חיה. למרות רצוני להיעלם. להתנדף.
שאני גורמת לאנשים להסתכל, אולי לבהות, לרצות.
זה לא מפתיע אותי, ולפעמים אפילו מציק, אבל זה ממשיך להיות נעים. ההכרה הזאת. בי.
אני חושבת שזה לא היופי, כמו מה שיוצא ממני, דרכו. היופי הוא בנאלי, אולי חזק מידי. לא נשי במיוחד. אבל העייפות של הבוקר, עושה אותי סקסית יותר. חושנית. מתפנקת. וזה עושה את העבודה. בלי כוונה, או אולי עם, אני מפלרטטת עם העיניים שמסביבי. מסתכלת, תולה מבטים, נחה עליהם, כמעט נרדמת. והם מתנערים, ומנסים לנער אותי בחזרה.


42
הולכת לפגוש עוד מועמד פוטנציאלי היום. משהו מבטיח. נעים, רוצה לאהוב, רוצה לתת.
ככל שעוברים הימים איתו, והמילים זורמות, והפגישה נדחית, כך הציפיות מתגבשות וגדלות.
קצת מלחיץ. למרות שנסיון הימים האחרונים הראה לי באופן די חד משמעי, שלא הולך לי, וזהו.
אבל אשתדל להיות חזקה ובטוחה. למרות רצוני העז להישבר. לשכוח, לעזוב.
הוא עדיין לא התעורר. אז עוד לא שמעתי ממנו היום.
ובכלל, בוקר רגוע. זה רק אני ועצמי, והעייפות שלי.


בינתיים, אני רק מתכתבת איתו.
הוא רוצה אישה חזקה. שתשלוט בו. שיהיה כנוע לה.
אבל מפגין כזאת עוצמה, שלא רואה איך מצליחה לשמור על עצמי חזקה.
במקום זאת, אני נמסה.
יו, איך שאני נמסה.

היינו אמורים להיפגש, וזה נדחה.
אני לא רוצה להוליך אותו שולל. וגם אמרתי לו, בהתחלה, שלא בטוח שיקבל, את מה שמבקש לו בתור עבד מושפל וכנוע. שאני לא ממש בקטע. שאני לא רוצה להשפיל. שאני אולי די ונילית. שולטת מטבעי, אבל לא במושגים הקונבנציונאלים של העולם ה"נורמלי" הזה. אני לא רעה. ואני לא מכאיבה.
אבל הוא בשלו, רוצה. ומתאים לו לא להיות מושפל. והכאב זה לא ממש העניין בשבילו.
רצונותיו לא חשובים לו, הוא אומר. הם יתמזגו במהירה עם שלי, ויקבלו על עצמם כל מה שאבקש.
אז המשכנו.

ואנחנו עסוקים בפור פליי שלא רואים בו את הסוף.
לא רואים איך יגמר, אם יהיה זיון, או לא. תרתי משמע.
ואני משתדלת להיות חזקה. וכמעט נשברת.
משתדלת לשמור על ארשת פנים קפואה, ובעצם הלחיים רועדות, הכתפיים מתחממות, וזרמים נעימים זורמים לי במעלה הגוף.
וכמעט מספרת לו, בהתפרצות חסרת מעצורים, שהוא האיש בשבילי. שאותו אני רוצה. לעד.
אבל.. שותקת.
מבליגה.
עוצרת.
ומחכה.
כי כאמור, עוד לא נפגשנו. וזאת יכולה להיות נפילה.


43
שלחת לי הודעה לפני שלושים דקות. ועכשיו, אתה לא עונה.
בטח הלכת להסתובב או משהו. לנקות את הראש. לנשום אוויר צח. למרות שהאוויר של דרום תל אביב, הוא לא הכי צח בעולם.

בכל אופן, הלכתי לראות את המשחק. בכל זאת, רונלדיניו מלהטט, וקצת קשה לוותר על זה. זאת אומרת, אפשר לוותר, אבל חבל. לא כל יום רואים כזה שחקן. כאלה מסירות מדוייקות. כזאת קבוצה.
אז ישבתי לי שם, בין חבורת הגברברים צעירים, מזרימה לתוכי בירה אחרי בירה. מעשנת בשרשרת. נדרכת כשהקבוצה מתקרבת לשער, זעה באי נוחות נעימה, כשהכדור נכנס. ובסך הכל, היה נחמד. לא כמו שציפיתי, אבל בהחלט ניקוי ראש.
הייתי המעשנת היחידה. חבורת בני טובים שכאלה, שומרים על הבריאות, בקושי בירה הם שתו בזמן המשחק. אכלו טוסטים, חיבקו את החברה שלהם, שלחו הודעות SMS בטלפון, וקפצו כמו כולם כשהיה גול, או לכל הפחות איום לשער.
הומופוטבוליס. זאת המילה האחרונה בתהליך האבולוציה של בני האדם.
נו, אלה שצופים בכדורגל, שמאוהבים במשחק, שמעדיפים אותו על פני כל דבר אחר, שמרגישים חכמים כשדנים ומתדיינים על עניינים אלו, שברומו של עולם. שמזניחים את האישה שלהם למענו, שצועקים, מקללים ומתלהבים כשהשופט פוסק כרטיס אדום, או שהכדור נכנס לשער.
העיקר שאני מבקרת, שופטת, ומקטלגת. ובעצמי, הולכת לראות את רונלדיניו, מחייך בנונלשנטיות, אחרי מהלך כזה או אחר.
פתאום הרגשתי שכפות הרגליים שלי מתנפחות ומתחממות. הורדתי את הסנדלים, קירבתי את הכיסא משמאלי, והרמתי את הרגליים. ככה, יחפות.
הבחורה שלידי, הגניבה מבטים. אולי זה הפריע לה. אולי יש לה פוט-פטיש.
אבל לי לא היה אכפת. הייתי אפופה כבר מהבירה ומותשת מהמשחק הארוך. נשענתי אחורה.
לפחות, היו במשחק, חמישה שערים. ארבעה של ברזיל, ואחד של יפן. מסכנים היפנים, באמת ריחמתי עליהם. כל כדור שלהם, כמעט, הלך ישר לרגליים המהירות של הברזילאים.
במקום להתמסר אחד עם השני, התמסרו עם הברזילאים, שחטפו להם על ימין ועל שמאל, שעטו אל השער, והפקיעו.
טוב, לא סתם הם אלופי העולם. וכנראה שגם ישארו כאלה.


44
חזרתי הביתה, מעורפלת קלות. חשק עז לאכול משהו, גרם לי להתלבש על עוגת שכבות השוקולד של פודארט. הפרדתי את שכבות השוקולד, וחשפתי את קרם השוקולד הלבן. גירדתי אותו, ליקקתי אותו, וניקיתי אותו עד שלא נשאר סימן לבן אחד. השוקולד החום נשאר. כנראה שאני באמת ונילית.
לאחר שניקיתי את כל הלבן, התבנית נראתה כמו אחרי פרוגרום. החזרתי אותה כמו שהיא, למקרר. צורה של עוגה, כבר לא היתה לה. בטח לא כמו יצירת האומנות שהייתה, כשהגיעה אליי לראשונה. אבל אני בטוחה שבפעם הבאה שכן יתחשק לי שוקולד, היא תעשה את העבודה כראוי.

אז אני יושבת פה. לבד.
ההוא נסע לירושלים, וזה נסע לצפון, או שכבר חזר. וההוא נפרד מחברה שלו, אבל לא עונה לי, וזה טס לאירופה. ולהוא, אין לי כבר כוח, למרות שקנה אוטו ויכול להגיע אליי בלי בעיה. וזה עם אשתו, וההוא עייף, כי רק עכשיו חזר הביתה. ושלא נדבר עליה, ממשיכה לעשות לי חשבונות. כך שאין סיכוי ממשי לראות אותה.
אז אני לבד.
וחוץ מזה, יש לי סימנים כחולים בגוף, סימנים שמזכירים לי, שלא רק שהגזמתי, והגוף שלי אולי לא בנוי לזה, אלא גם, שבכלל לא נהניתי מזה. ודי.

קניתי מצלמה לאינטרנט. ואין לי למי להראות את עצמי. לא שהמראה כזה מלבב. יושבת עם גופיית טריקו בצבע בז', הסימן הכחול הענק מבצבץ במורד השד הימני. מכנסי טריקו קצרים ורודים. השיער אסוף למעלה עם סיכה. משקפיים. עייפה. קצת שיכורה. מלאה מהקרם הלבן שליקקתי מהעוגה.
במחשבה שניה, מזל שאף אחד לא מבקש ממני עכשיו שאפעיל את המצלמה.
אני יודעת שזה הולך להיות בנאלי וקלישאתי. אבל בכל זאת אגיד את זה.

אולי אני לא רוצה אהבה בכלל. אולי אני לא רוצה זוגיות. אולי הלבד באמת טוב לי, וכל "איום לשער" , זאת אומרת סיכוי סביר שמשהו רומנטי רגשי הולך לקרות - מרחיק אותי. אולי הקרבה מפחידה אותי. אולי חסמתי את עצמי בארבע שנים האחרונות, עד כדי חוסר רצון ויכולת, להיות ביחד.

הרי מתוך שישים גברים שנפגשתי איתם, קצת קשה להאמין שלא יצא כלום. לא?
בהתחלה הם הם היו כולם וניליים, ופשוט לא הייתי מגיעה עד הפגישה השלישית.
במיוחד כשהשניה הייתה זיון. אבל גם אם לא היה זיון, משהו היה קורה. הוא היה רוצה ואני הייתי מאבדת עניין. או שאני הייתי רוצה, והוא לא.
ועכשיו, כל הגברים המקסימים מפה. כולם פתוחים, מדברים, מסתכלים לי בלבן של העין, ויש קרבה, ויש רצון, ויש משהו. אבל בכל זאת - אין.


45
נדרתי נדר. להפסיק לחזר. כי גיליתי, שזה מסרס אותם. זה מקטין אותם.
אולי כלפי חוץ הם מתלהבים, האגו מתנפח וכל זה. אבל בפנים, אני הופכת להיות החזקה. השולטת.
אז לא התקשרתי, לא חיזרתי, אבל "הפלא ופלא" - גם הם לא. טוב נו, הם היו וניליים.
אבל אפילו עכשיו. זה קורה.

וזה הרי נוגד את השיטה שלי - אם אין אני לי מי לי.
בדרך כלל, אני עושה, אני יוזמת, אני קובעת.
וככה החיים שלי נראים. כמו שאני רוצה.
אז במשוואה פשוטה, אם אני לא עושה - כנראה שזה לא יקרה.
לסמוך עליהם, שהם יחזרו, שהם יתקשרו, שהם יזמו - זו כנראה כרוניקה של כשלון ידוע מראש.

אז במקום לחזר, אני מזדיינת.
נו באמת, חכמה גדולה.
אם זה לא ירחיק אותם, אז מה כן.

בגלל זה אני אומרת, אולי אני לא באמת רוצה את זה.
אולי אני קטנת אמונה לגבי היכולות שלי בעניין. העניין של לעשות אהבה.
אני הרי עושה הכל כמעט, כדי שזה לא יקרה.
כדי שלא נגיע לפגישה השניה, או השלישית.
ואם כבר הגענו לפגישה הרביעית - תסמכו עליי, משהו לא טוב יקרה.

איך שלא נסתכל על זה, אני הורסת.

אבל זה שאני הורסת, בעצם, במחשבה שניה, לא אומר שאני לא רוצה.
אני לא מפסיקה. יש הזדמנות, ואני שם. מקולחת, ריחנית, מחוייכת. מוכנה.
חרה. כן.. בהחלט סוג של חרה.


46
הוא קצת לחץ, למרות שאמרתי לו שאני לא בעניין. ולא חושבת שזה מתאים לי יותר. ובכלל, לא ממש יודעת מה כן מתאים לי. אבל הוא בשלו. תנסי, ננסה, אולי יצא מזה משהו טוב, מה את יודעת.
כן, נכון. מה אני בכלל יודעת.
ושוב פעם, המבט הראשון, לחיצת היד שאני כל כך מתעבת. מנסה להתחמק ממנה. עדיף נשיקה על הלחי, אם זה מתאים. ואז החיוך, ההיסוס, העוויתות בפנים. כן נעים, לא נעים. לא ברור. והשיחה. ואיך הגעתי לזה. ומה הנסיון שלי. וכבר אין לי כוח לחזור על המנטרות האלו. נראה לי שאני אתחיל לספר סיפורים חדשים. ולו כדי שאותי זה יעניין. לפחות.
מרגישה שהמילים נטחנות עד אבק, הבירה שוחקת את קצות הרגשות, והזיונים, את קצות הנשמה.
טוב, זה די ברור. זיון לא יהיה היום. לא משנה מה, אני לא עושה את זה. לא בא לי. למרות שאולי יבוא. בפעם האחרונה שהגעתי לעניין בצורה כל כך א-מינית, חשבתי שאני גומרת רק מלשמוע אותו מדבר. כן כן, יש אנשים שעושים לי את זה.
אבל היום, גם אם אני אהיה במצב כזה, אני לא אעשה את זה. פשוט כי אני לא רוצה. ואולי בעיקר, לא רוצה להרוס. וואלה, מזל שאני לא חרמנית היום, אחרת באמת היה לי קשה להגיד את המילים האלה. ובטח לעמוד מאחוריהן.

אז אתקלח. ואארוז את עצמי באיזה בגד נעים ונוח. ואעלה על האופנוע, ואסע. כבר הרבה זמן לא הייתי שם. ויש ארוחת ערב. קצת גדול עליי, אבל אולי זה יחזיר אותי למציאות.. שמזמן לא ביקרתי בה. הוא עם השטותניקיות שלו, והיא עם הקנאה והעצבים שלה. כן כן, משפחה. מה לעשות. לא בוחרים בה. נולדים אליה. וטוב שכך.
לפחות יהיה שם אוכל טוב. זה די בטוח. במיוחד שאני מגיעה אחרי כל כך הרבה זמן, אולי היא תשקיע, ותפנק אותי עם אחת הפשטידות הידועות שלה.
ואז, אחרי הארוחה, בלחץ קל של זמן, אסע חזרה הביתה. ואפגוש אותו.
כבר עכשיו זה קצת מלחיץ. כן, אני יודעת, מאותת לי לא לעשות את זה. ושוב, האינטואיציה שלי אומרת משהו אחד, ואני. בשלי. לא מקשיבה לה. חושבת אולי כן, דווקא היום, דווקא הוא.
טוב, זה יכול להיות קצר וממצה. רואים, מדברים והולכים. לא קורה שום דבר, וגם לא יקרה. לא רוצה להיות פסימית, אבל כבר קצת מיואשת.
אולי זה הזמן לעצור. ולהפסיק.
אבל כמו שאמרתי בהתחלה, יש הזדמנות, ואני שם.


47
לא רק שמאחר, גם ביקש ממני ללבוש שמלה. למרות שיפה מצידו שאומר גלוי ופתוח מה שהוא רוצה. אבל עדיין..
מה..הוא לא הבין? לא יכולתי להיות יותר ברורה מזה. אני לא בעניין. נקודה. לא היום.
נפגשת איתו למטרת היכרות בלבד. לא סאדו, לא זיון, כלום. רק היכרות.
אז הוא רוצה שמלה. הוא רוצה שידליק אותו. נו.. באמת.
ממש לא נראה לי שאלבש שמלה. שיגיד תודה שהחלפתי את הנעלי מדוזה האדומות, בסנדלים קצת יותר נעימות למראה.
לזכותו יאמר, שהקל את בקשתו ואמר, אפשר גם חצאית.
ממש תודה. חצאית, שמלה. העיקר שיוכל לדחוף את הידיים שלו ביתר קלות.
מה קרה, שיעבוד קשה. צריך לפתוח כפתור, להוריד מלמעלה. לעבור דרך הבטן בדרך..
לא. הוא רוצה להשתחל לשם, היישר בדרך הקלה. מלמטה. קו ישיר אל תוכי.
אז שירצה.
גם ככה, אפילו אם הייתי באה עם ביריות, מחוך גרבי רשת ונעלי עקב, הרי אמרתי שהיום אני לא מזדיינת. אז מה העניין..
טוב..


48
אז היה ממש מוצלח.
וכן.. הצלחתי.. לא להזדיין.

הוא מקסים. הוא יפה. הוא חכם. הוא סקסי. הוא מעניין.
אבל.. הוא מכאיב.
אולי בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות טוב.
אבל החרמנות.. מה לעשות.. לא הגיעה.
או שאולי, פשוט, לא נתתי לה להגיע.

בין אם יהיה לזה המשך.. או לא. היה ערב נעים למדי.
לא נותר לי, אלא לקוות, שמפלס התשוקה שלי יעלה, ומהר.
והאהבה לכאב, תמריא לשחקים.

אבל אם לא. אז לא.
רק לא להילחם.


49
לקיצוניים שבינכם, לא אכפת. העיקר שנשפיל אותכם, או שנציית לכם.
אולי זה לא מגרה אותכם כמו שהיה מגרה אם גוטמן, טל, או כל דוגמנית אחרת, הייתה קשורה למרגלותיכם.
אבל אתם מוכנים להתפשר. העיקר לקבל את הסטירה, או לתת אותה.

אני מבינה את זה. גם אני נמשכת יותר לבחורה אסתטית, מאשר לאחת שמנה ונשפכת.
אבל גוטמן למשל, לא עושה לי את זה. ותהום, קצת יותר.
משהו בה עוצמתי, מתריס, מגרה. היא לא שמנה, אבל לא חסר לה בכלל.
וגוטמן לעומתה, אין לה תחת בכלל. יפה יפה, אבל בפרופיל נראית קרש.

אז המשיכה הזאת לרזות, ברורה לי ולא ברורה.

בעברי הלא רחוק, אהבתי אותכם רזים. לא חסונים, לא שריריים, לא מלאים. פשוט רזים. עצמות חזקות, גוף קשה. רזים.
ופתאום הגיע אליי אחד מלא. רך. חסון. שרירי.
נגעתי ונגעתי ונגעתי, ולא יכולתי להפסיק לגעת. אולי כי זה היה חדש. אבל אני חושבת שבעיקר בגלל שזה היה נעים. מאוד נעים.
אז יש מידות לעניין כמובן, וחסון ושרירי וקצת רך, הוא עדיין לא שמן.
אבל גם בכרס נגעתי. והשד.. לא כל כך נורא.
יותר מזה, לפעמים, הפנטזיה שלי, היא אחד גבוה כזה, קצת שמן, מושבניק, קצת מסריח מהעבודה בחוץ, בשמש, ידיים של פלאח, חיה פראית נטולת רסן, איש טבע.
טוב שזאת רק פנטזיה, ורק לפעמים. כי אני ממש לא מסתובבת בסביבה טבעית ופראית שכזו, כדי לפגוש אחד כזה.

אבל עדיין, שמן או רזה, גבוה או נמוך, עם כרס או בלי, שרירי או צנום. העניין הזה הוא כמעט שולי. לפחות כשנכנסים למיטה, ולא רוצים לצאת ממנה לעולם. כי טוב, ונעים. וגם כשיוצאים ממנה, האנרגיה שהוא נותן לי, האהבה, האושר הרגעי או הפחות רגעי, מאפילים על כל גרם מיותר. או שאפילו להיפך.
מאדירים כל גרם נוסף, כי יש יותר ממנו. וזה טוב.

כן... פתאום אני חושבת על זה.
איזה שהוא רצף של הערות/הארות, שהגיעו מבחוץ, גורם לי לחשוב על זה.
כשאמרתי לנשוי שאני לא רזה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותן גבוהות ומלאות.
חשבתי לעצמי יופי. ואז ראה את התמונה שלי ואמר. את ממש לא שמנההההה.
או אפילו, את רזההההה.
חשבתי לעצמי, נחכה שיראה אותי במציאות. ואז הוא ראה. ואמר שאני נראית יותר טוב מבתמונה.

אבל אני בכלל לא רזה. זה כנראה עניין יחסי. ועניין של טעם.
זה בא לי בתקופות. פתאום הכל יורד, או שפתאום הכל עולה.
אולי ההתעסקות הזאת בזה, עכשיו, מכניסה אותי לתקופה שהכל ירד..
אולי. ואולי לא.
כך או כך, הביקיני החדש שקניתי, הולך טוב בים.


50
איזה תהליך ואיזה נעליים. בסך הכל זורמת. חיה, חווה, מרגישה. וכותבת על זה.
לא מרגישה שלומדת או מתקדמת לשום מקום.

הנה, תראו אותי. כולי זרמים חמים, התרגשות, נשימות מהירות והסמקה.

דיברנו עכשיו. משהו בנוכחות שלו, אפילו שעוד לא נפגשנו, גורם לי להתבלבל.
אני אמורה להיות קשוחה, חזקה, רצינית, תובענית. ואני רכה כמו חמאה.
מתפתלת. רוצה. כמהה.
הזהרתי אותו, שאולי יכולות הרוע שלי לא יבואו לידי ביטויין המקסימלי בפגישה הראשונה.
אבל אם זה באמת יקרה, זה רק באשמתו.
ברור שבגללי, הוא אמר. כנוע. צייתן. ומקסים.


51
כן.. אני כנראה צריכה לרדת מהעץ שטיפסתי עליו. אבל אני לא לבד שם. וזה לא כל כך פשוט לרדת ממנו. אולי אחכה שהוא יזרוק אותי מהעץ או משהו.. כי בכוחות עצמי, לא נראה לי שזה יקרה.
מרוב שאני רוצה אותו, אני מוצאת את עצמי, בלי חשק לצ'טט אפילו עם אנשים אחרים. לא מעניין. לא מושך. אין לי מה לחפש שם.
רוצה אותו. נקודה.

עוד יומיים שלמים עד שאני אראה אותו. עד שניפגש.
כן.. אני יודעת. התמימות שלי הביאה אותי למקומות לא נעימים. פעם אחר פעם.
אבל משום מה, לא יודעת למה, נראה לי שהפעם זה אחרת. אולי זה בעיקר, כי אני לא לומדת. לא לומדת מטעויות וממשיכה להיות אופטימית ברמות שלא קשורות למציאות.
אבל אם המציאות היא כזאת.. אז לפחות כדאי להיות אופטימיים. לא?

הדבר היחיד שמרתיע אותי בעניין, זה שאין לו זמן.
הוא עסוק, עד הראש. עובדה. כבר שבוע ועדיין לא הצלחנו להיפגש.
כן אני יודעת, זה אמור להדליק אצלי נורות אדומות.
אבל משום מה.. כולן נשרפו. ולא נדלקות.

ממשיכה להתערסל על הרעיון. על התקווה. על הרצון.
מקסימום, אפול מהעץ. אשבור איזו רגל. לא משהו שלא קרה לי בעבר.
במיוחד בזמן האחרון. חוטפת על ימין ועל שמאל. ונשארת עם הראש למעלה.


52
אני יודעת שאני כזאת. שאני מתאימה. ושאני טובה.
אבל אני מהוססת. מסופקת. פוחדת.

מה שנחמד איתו, זה שאנחנו מתחילים ממקום אחר. לא בוא ניפגש, נדפוק איזה סשן עצבני, ואם יהיה טוב, אז נמשיך. אלא, בוא נתאהב. ואם יהיה טוב, אז נדפוק סשן עצבני.
מה גם, שהסשן העצבני, לא ממש מרחף באוויר. יש שם משהו אחר. עמוק יותר. טוטאלי יותר. מתמסר יותר. המין, כמובן, מלטף את הכל.. בעדינות. אבל לא כמו שהיה עד עכשיו. עם אחרים.
אנחנו עושים אהבה עדינה, ככה בגישושים, בחיזורים, במחמאות, ואז פתאום גולשים לעניין. פתאום צץ איזה "ילד רע..אתה לא באמת חושב שאתה יכול לבקש ממני דברים כאלה?" והוא, "לא, סליחה. באמת לא התכוונתי להיות חוצפן. אבל.. פשוט.. טוב. לא משנה. סליחה."
וזה מדליק. פתאום מעורר , מכיוון אחר.

אבל אני מלאת חששות. כן, גם אם אני ארצה. כשאראה אותו. אם תהיה כימיה וכל זה. אבל בעיקר, אם אני, אהיה מספיק טובה בשבילו. שיט. שונאת את המחשבות האלה. אבל ככה זה כשרוצים משהו, חזק. במיוחד נוכח העובדה שאני למודת אכזבות ומלאת נסיון, שבדרך כלל זה לא הולך. אז למה בעצם, שהפעם זה ילך. מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות.

אבל כבר לא לילה. ואני לבד במשרד היום.
יש לי מה לעשות. אבל בקצב שלי. עם ההפסקות שלי. עם המנוחות שלי.
בדרך כלל זה ככה, אבל בזמן האחרון אני קצת עולה לו על העצבים. כל הזמן במסנג'ר, בכלוב, צוחקת בקול רם פתאום, ככה בלי סיבה נראית לעין, עולה, יורדת, ממריאה, נופלת. כל הכבוד לו שהוא מחזיק מעמד איתי. הוא לא אומר, אבל רומז. שמגיעה לי סטירה. אז אני אומרת, שכבר קיבלתי אותה. אז הוא מסתכל במבוכה.. ואומר, אה.. אז ככה זה?
כן. ככה זה. לפה נכנסתי. לכאן הגעתי. והנה אני. עומדת לפניכם. חשופה. מעשנת. מפחדת.
ככה זה. מתלוננת על בנאליות. ומפגינה בנאליות במלוא עוצמתה.
אחרת, איך אסביר את העובדה שכמות הצופים במילים שאני כותבת, צנחה פלאים.

כן. כנראה שלכולם נמאס לעסוק באהבה. או לכל הפחות, באהבה של אחרים.
לא שאני מתיימרת להכריז שיש לי אהבה. אבל אני בהחלט מתעסקת בה.

פעם, לפני הרבה זמן, חשבתי שאהבה מגיעה קודם כל מבפנים. או שיש לך את זה, או שאין לך. זה נקרא אהבה עצמית. ולא במובן הנרקיסיסטי של העניין.
אלא בהערכה העצמית שיש לך, בידיעה העצמית, וביכולת שלך לאהוב את מה שאתה יודע על עצמך. או לכל הפחות, מה שאתה מרגיש. לפרגן. לטפוח על השכם (של עצמך) ועוד קלישאות ריאליות יותר או פחות.
במהלך השנים, ביישומי האינטנסיבי את תיאוריית האהבה העצמית, נוכחתי לדעת, שבאמת היא היא, המביאה את האהבה. מבחוץ.
זה כמו המשקפיים האלו, שרואים דרכם את העולם. אם הן מכילות בתוכם אהבה, אז תראה אהבה. אם שנאה, תראה שנאה. וכן הלאה וכן הלאה.

היום, אחרי שנים ספורות של הדחקה, רדידות, התעלמות, מעצמי כמובן. אני יכולה להבין, למה אין לי אהבה בחיים. לא עושה אהבה. נקודה. עם עצמי זאת אומרת.
אז למה בדיוק שאני אראה את קיומה מחוצה לי.
שאלה טובה. אולי יש הנחות? אולי בכל זאת אפשר? להמשיך להתעלם ולהדחיק, ועדיין, שמישהו יבוא ויוציא אותי מבור החרא הזה, נטול האהבה.
לזכותו של בור החרא, ייאמר, שהוא רגוע. הרי יותר נמוך מזה אתה כבר לא יכול להגיע. ולכן, אין מה להפסיד. אין ממה לפחד. וזה רגוע. בהחלט רגוע.
ואילו לרוגע ולשלווה שאפתי, אז מה הם רצונותיי מעבר לכך.
אה כן, אהבה.
אז זהו, שבתוך בור החרא הזה, אין אהבה.
אולי אהבה לרוגע, לשקט, לשלווה. אבל לא משהו מעבר לכך.
ולכן, כל פעם שמישהו מציץ אל תוך הבור, ואני רואה את פניו היפים, ממש כמו שבייגלה הציץ לבור שזהבה, כלבת התחש הכי יפה בשכונה, נפלה אליו, אני רואה את האור. אור. אני רואה אותו, והוא רואה אותי.
אבל בייגלה, בניגוד אליכם, השתחל עם גופו הארוך, שכן כלב תחש היה, והוציא את זהבה מתוך הבור.
ומאז, הם חיים באושר ובאושר, ואני לא צריכה לספר לכם את ההמשך, על חודש מאי בו נולדו להם חמישה גורי תחש קטנטנים.

בכל אופן, באמת זנותי מצידי, או לכל הפחות לא ריאלי, לחשוב שמישהו ישתחל פנימה (ולא למטרת זיון) וימשוך אותי החוצה מתוך בור החרא הזה.
מה גם, שבאופן יומיומי כולל וגורף, בור החרא הזה, אינו רע בכלל.
כמו שאמרתי קודם, תחת מעטה ההדחקה והרדידות, אין כל רע בחרא.
ומי כמוכם יודע.

היום, אחרי נסיון רב בשני צידי המתרס, אני חושבת שלבורות יש את המעלות שלה.
וככל שמעמיקים לחקור, להבין, כך שוקעים. ועוד קלישאות מהסוג הזה.
ולכן, הרדידות, ההדחקה, ההתעלמות, יכולים להביא אושר מסויים.

אבל לא יכולים להביא אהבה.
לפחות לא כזו, שאני שואפת אליה.

די כבר עם הבנאליות!!


53
איזה כאב ראש. ועייפות.
ואין לי כוח ליום הזה. בכלל.
התחיל רע, ממשיך כבד, ולא נראה שהולך להיגמר בקרוב.
העבודה תיכנס אל תוך הלילה. והמשחק.. אי שם בסוף, איכשהו נותן תקווה.
למרות ששוויץ ואוקראינה, זה לא איטליה. זה ממש ממש לא איטליה.
אולי אלך לאיזה מקום פלזמתי בשעה שש, כדי לצפות במשחק. לעשות הפסקה מהיום הזה, ולבהות קצת בדשא הירוק, בשחקנים המזיעים, ובכדור העגול. ואם הוא ירצה.. אז אולי גם ייכנס לשער. כמובן לא לשער של איטליה. בעצם, מה אכפת לי. כן איטליה, לא איטליה, העיקר שיהיו גולים. שיהיה יפה, מעניין, ומנקה את הראש בצורה מניחה את הדעת.


54
זהו. כולם הלכו. נטשו. הרימו ידיים.
הכל נגמר. אין אף אחד באיזור. נקי. שקט. סטרילי אפילו..
סוף סוף קצת שקט. לא מצפה. לא רוצה. וכמובן, לא מתאכזבת.
לא צריכה שיעשו לי כלום, לא צריכה לעשות כלום לאחרים. רק אני, עם רוני, חתולה, והמונדיאל.
זה לא ממש מתאפשר בצורה כזאת אידילית, עקב העבודה והחייל החטוף, ימח שמם. של החוטפים כמובן...
אבל, עדיין, משהו באוויר, נקי.
לא רוצה לחפש, לא רוצה לשאול, לא רוצה לדעת.
אולי סוף סוף חזרתי למצב הבועתי שהייתי בו קודם.
אולי.
ואולי לא.
פשוט בזיון. לא היה פנדל. ולא נעליים. הם היו גרועים. ולא מגיע להם.

אבל אני.. מה אכפת לי אני.
עכשיו המשחק של שוויץ ואוקראינה נהיה קצת יותר מעניין. לא?


55
סוף סוף בבית, אחרי העבודה. עוד שניה המשחק מתחיל. קניתי שוקו בשקית. אבל כבר שתיתי אותו.

לא מבינה איך להתמזג בצורה נכונה בריקוד הזה. של ההתחלה הבדסמית הרגועה.
זאת אומרת, להתחיל בסשן, זה, כל אחד יכול.
אבל להתחיל משהו קצת יותר עמוק, ולהכניס בעדינות את האלמנטים הבדסמים. זה לא כל כך ברור לי. אולי כי בלתי אפשרי. אבל אם לא ננסה, לא נדע.

אז הבאתי היום קצת קשיחות, וקצת תוקפנות, וקצת דרישות. הכל היה אמיתי. זאת הייתי אני. לגמרי.
וזה היה אמור לעשות לו את זה. ומשום מה, נראה לי, שזה לא עשה.
והוא כזה. לגמרי כזה. ככה הוא אמר לפחות. אז נכון שהיה לו יום לא טוב. ואולי.. בגלל זה.
אבל עדיין. אם באמת זה היה מדליק אותו. אז מה שהיה היום, בטוח היה מדליק אותו.
ונראה לי שלא. זה לא הדליק אותו.

אני כבר לא מבינה כלום. לא שמתיימרת. אבל עדיין.

בינתיים, מי שנראה לי מבין, הם הקיצוניים שבינינו. אולי בינכם.
מהשיחות, המגע, התיאורים, זה נשמע חד משמעי. מובן, נהיר, לא משתמע לשתי פנים.
אני סאדיסט. אני מאזוכיסטית. וכן הלאה.
והכי יפה.. שזה טבעי. זה יוצא מהם בצורה כל כך שלמה וקוהרנטית. זה מה שהם. וזה טוב.

אבל אני..
כרגיל, מתנדנדת, ספקנית, דואלית.

נו טוב.. שיהיה.


56
זהו. הרגע הגדול הגיע.
לא.. לא המשחק של ברזיל גאנה..
אלא..
המשך יבוא.


57
אנחנו יושבים בסלון, מול הטלוויזיה.
ברזיל וגאנה תופסות את תשומת הלב.
אני חמה, פתוחה, משתדלת להיות נינוחה.
והוא, שותק.
הוא בהלם. מסתכל, בוהה, נפעם. ממני, לא מהמשחק.
אני שואלת אותו, הכל בסדר?, כן, הוא עונה, אני צריך להירגע.
טוב, שיקח את הזמן, שירגע. יש משחק, אני אצפה בו.

אני שותה בירה, אחרי בירה, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה.
והוא בשלו, שותק. מידי פעם מקלל את רונלדיניו, או מסביר לי למה לא היה נבדל.
אתה מאוכזב, אני שואלת. מה פתאום, הוא אומר, להיפך. לא יכולתי לקוות ליותר טוב מזה.
טוב, אני אומרת. אז מה העניין בכל זאת?
הוא ממשיך לשתוק. ואז הוא אומר, נעים לי. תני לי עוד קצת זמן.

מחצית. אני מתקרבת אליו. מחבקת חזק. נושמים עמוק ביחד. הוא רועד.
אני מחזקת את החיבוק, מלטפת אותו, והוא מתחיל להתנשף.
אולי זה גדול עליו, ככה, בהתחלה. אז אני מפסיקה.
נשארת קרוב. והוא לוחש, לא יכולתי לדמיין שזה יהיה כל כך טוב.

כל הריקוד המהוסס הזה לקח 90 דקות של משחק, פלוס תוספות זמן של סך הכל חמש דקות בערך, פלוס הפסקת המחצית. ועוד קצת לפני ואחרי.
נגיד שעתיים.

ואז, זה קרה.
הנצרה אצלו השתחררה.
הוא רכן מעליי, הסתכל עליי בעיניים.
המבט שלו עמוק בתוכי.
לא מפסיק. לא מרפה. חודר.
ואני מתפתלת מתחתיו.
מ-ת-פ-ת-ל-ת!
לא יודעת מה הוא עשה שם. אבל הויברציות שיצאו ממנו, הרטיטו לי את הנשמה.
כל תזוזה קטנה שלו, הרגשתי את עצמי מתפוצצת.
כל כך כל כך טוב.


אני חושבת שאני יודעת מה היה שם.
אבל עכשיו זה תורי לשתוק.

58
הפעולה בעזה התחילה.
נראה איזה בלאגן יווצר מזה. אם בכלל.
מאחר והמונדיאל לא הסתיים, כנראה שאת התקשורת עדיין! מעניינים דברים אחרים.

לא אכחיש ואודה. אני מחכה.
למוצא פיו. למילותיו הראשונות. אפילו לאדישות הנהוגה במצבים כאלו.
מזל שהפעולה בעזה התחילה. אחרת באמת הייתי מתנתקת מהמציאות ויוצרת לעצמי אחת חדשה בראש.

אפשר לשחק אותה קשה להשגה. אבל זאת ממש לא אני.
מאידך, להמשיך בדרך שלי, לא משיג את מטרתו בדרך כלל.
וכן, אני מכירה את המשפטים הקלישאתיים של, להנמיך ציפיות, ומהר.
אבל איך אפשר?


59
נעלם. לא מתקשר.

מרגישה כמו ג'סטין מדה-סאד.
כל פעם, מחדש. תמימה, טובה, אוהבת, ניגשת, נפתחת.
וחוטפת.

למה????

60
זה הכי מעצבן
כותבת כותבת וכותבת.
שולחת לפרסום.
ו..נעלם. מתנדף. לא קיים. לא שמור.

כן. זה קרה.
ואולי טוב.
כרגיל, גיבוב מסוגנן של שטויות.
משהו על שליטה, עליו, עליי. לא חדש במיוחד.

המשפט שאני כן זוכרת משם, הוא חשוב.

שלמרות הנשלטות האימפולסיבית שלי, על ידי עצמי כמובן, יש כמה דברים שכן למדתי מנסיון העבר.
אחד מהם, הוא,
שרק כשמתחילים באינטנסיביות, בעוצמה, בלי להרפות - זה עובד. וממשיך.

כל השאר, זה שטויות במיץ.


61
עוד יום עבודה שנמשך אל תוך הלילה.
לפחות מתאפשרות לי הפסקות, פה ושם.
אז עכשיו אני באחת מהן. קוראת עוד תגובה שנשלחה למייל הפרטי. ומתמוגגת.
האנונימיות הזאת, שלי ושלכם. מהפנטת. מושכת.
אני כותבת. ואתם מגיבים. ואומרים לי, שאוהבים, שמזדהים שמסתקרנים.
וואוו. זה מה שיש לי לומר.


62
קיבלתי עצה מעצבנת. להיות אדישה אליו, או לספר לו שיש לי עוד גברים.
כן אני יודעת, אתם מגחכים בסיפוק, ואומרים, וואלה. זאת בדיוק השיטה.
אז ככה. לספר לו שיש לי עוד גברים, לא נראה לי. להיות אדישה, אני אנסה.

דיברנו עכשיו בטלפון.
שיחה בנאלית, משעממת.
אם אני לא מתחילה לגרות, להיות יצירתית, לתכנן תוכניות וכיו"ב, לא קורה כלום!!
וכך היה.
הייתי אדישה. לא הצעתי. לא דרשתי. לא גיריתי. וכמובן, השתעממתי.
הוא מצידו, היה ביישן. בנאלי. לא מלהיב, בכלל!

האדישות הזאת שנדרשת ממני, היא לא רק כלפי חוץ.
אצלי אין הפרדה. אם אני אדישה, אז כל הגוף שלי אדיש. הנשמה שלי אדישה. הכוס שלי אדיש. המוח שלי אדיש.
וכן.. זה משעמם.
ולא.. לא בא לי ככה בכלל.

מה גם, שאם האדישות תמשיך, ירד לי ממנו לגמרי. ואלך למצוא ריגושים בחוץ.
אין לי סבלנות לשטויות האלה.
כמו שאמרתי קודם, או אינטנסיבי, או כלום.
או לוהט, סוחף, סוער, או שתעזבו אותי בשקט.


63
דיברתי עם טלי, שאמרה לי, תעבירי אליי את מי שאת לא רוצה.
אמרתי לה, את לא רוצה. תאמיני לי שאת לא רוצה.
ממש זה מה שחסר לה בחיים. משחקי שליטה.
ניסתה קצת למצוץ ממני למה היא לא רוצה.
שלחתי אותה מסוקרנת, מעוצבנת וכמובן, בלי הידיעה הנכספת.
נכספת.. אפשר לחשוב.
כולה חבורה גדולה של חרמנים נואשים צמאי אהבה. לא?
כמו כולם.

בהתחלה חשבתי שזה מעיד על בריאות הנפש.
היום, אני כבר לא יודעת.
גם לא ממש רוצה לדעת.
מסתפקת בפגישות הישירות, בדרישות המגוונות, בבקשות היצירתיות.
מסתפקת. אבל לא מסופקת.
בכלל בכלל, לא מסופקת.
טוב. זה די ברור. נראה לי שאני אסתכל למציאות בעיניים. ואודה.
הוא לא רוצה אותי.

אחרי שבוע של התלהבות, ציפיות, תקוות וכמובן, הפגישה המיוחלת, שהייתה כמעט מעבר לכל הציפיות - הוא לא רוצה. אחרת, אי אפשר להסביר בצורה מתקבלת על הדעת, את ההתנהגות שלו.
כן כן, לא לדאוג, אני ממשיכה להיות אדישה. למרות שיודעת שעשרים וארבע שעות של אדישות כנראה עדיין, לא עושות את העבודה. וצריך עוד. והאמת, החוסר עניין שלו, מוריד לי בקצב מסחרר את העניין שלי - בו.
אבל זה הצד שלי.
ומה הוא עושה? כלום.
חושבת, שאם היה רוצה, היה עושה שמיניות באוויר על מנת: א. לראות אותי שוב. ב. לזיין אותי. ג. לממש ולו חלק קטן מכל מה שרוצה לעצמו (זאת אומרת מה שאני רוצה לעצמי) על פי נטיותיו והצהרותיו כנשלט. ד. פועל יוצא מג' - לעשות את מה שביקשתי ממנו לעשות.
והוא לא עושה כלום.

נראה לי שהקטע שבו הורדתי את המכנסיים, ולא פסחתי על התחתונים, היה הרגע המכריע.
פשוט, הוא לא התקדם לשום מקום, ואצלי, התשוקה והחרמנות התקדמו לרמות בלתי נתפסות בכלל. תראו אותי, מתנצלת.
לא. אני לא מתנצלת. פשוט מנסה להבין למה שוב, לעזאזל, זה לא הולך.
אז אנחנו שוכבים במיטה. הוא עם בגדים. ואני חשופה בחלק התחתון. חרמנית, רטובה, ורוצה. מאוד מאוד רוצה. והוא בשלו.
ואני לא צריכה לשוב ולהדגיש - שלא קרה כלום!
אבל זה היה כל כך ברור שזה הולך לשם. שזה הצעד המתבקש הבא לעשות.
הוא הדליק אותי, עד הקצה. אז למה לא ללכת לשם. אל הקצה.

כן, אני יודעת. לא לפתוח את הרגליים מהר. לא להראות שאת רוצה. לא להראות שאת מתלהבת.
אז מה לעזאזל נשאר? איך אפשר ליהנות ממשחקי החיזור המתמשכים והבלתי מספקים בעליל האלו. להראות כאילו אני לא רוצה. כאילו אני עסוקה. כאילו וכאילו.
כן. אני יודעת. סבלנות. השהיה. אבל למה לשקר לכל הרוחות.
לא רוצה לחכות. ותעזבו אותי במנוחה.
אז אם אתם לא, הוא כן. עזב אותי במנוחה. או שאולי, לאנחות.


64
טוב. האמת היא, שהוא לא ממש נעלם. אבל הוא נעלם יחסית לאינטנסיביות ולנכונות שהראה בשבוע שקדם לפגישה שלנו.
הוא מתקשר. הוא כותב. וכן, שוב, עברו רק עשרים וארבע שעות.
וכן, אני יכולה לפעמים לעצבן, אפילו את עצמי, בטרחנות, בחוסר סבלנות, בחולשה הזאת שאני מפגינה, נוכח משהו שאני באמת רוצה.
ואולי זאת לא חולשה. אולי זה חוזק. אולי אני נכנסת במה שאני רוצה בכל הכוח.
אולי. רק שעושה את זה, בדרך שלא מקובלת מבחינה חברתית. לא כמו כולן.
אבל הרי בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. לא? כי יש פה לגיטימציה לשוני. לחריגות. להתנגדות ללכת עם הזרם, להיות כמו כולם.

אבל מסתבר, שוב, שהבנים ישארו לעולם בנים. וירצו אותנו קשות להשגה.


65
אני יושבת בבית קפה. מסיימת את כוסית האספרסו שלי.
נכנסים שני גברים. אחד צעיר, סביבות השלושים. והשני, מחוספס יותר, קולני, בסביבות הארבעים.
רצף הזוי של אסוציאציות מבוטאות, מביא את המבוגר שביניהם לספר על מקרה שקרה לו.
ישבתי איזה בוקר בבית קפה, הוא מספר. קיטרתי על זה שאני לא מצליח להתעורר, בבוקר ההוא, וגם אם יגיע מישהו ויוריד לי סטירה, הוא לא יצליח להעיר אותי. פתאום, הוא ממשיך לספר, קמה מישהי, שכנראה שמעה את ההצהרות היומרניות שלי, ממש שם בבית קפה, ודפקה לי סטירה מצלצלת.
מזל שלא ביקשה על זה כסף, הוא הוסיף בשביל הפאנץ' ליין האחרון של הסיפור.

לא יכולתי להסתיר את החיוך. צחקתי אפילו.
האסוציאציה שלי לעניין, הייתה די ברורה כמובן.
אחרי שתי דקות בערך, שוב מתוך הרצף האסוציאטיבי הצולע שלו, הוא אמר משהו,
בלי קשר לסיפור הקודם, ואולי עם קשר הדוק - "זה כמו בדאנג'ן..."
נו.. תגידו לי. יותר ברור מזה, לא יכול להיות. ועוד על הבוקר..

אז שלחתי אליו מבט קשוח ושולט. לא יכולתי לעצור את עצמי.
אבל בדיוק עברה יפייפיה מיניאטורית ברחוב, הוא דפק לה על החלון , היא חייכה אליו.
והוא ויצא אליה בשמחה מהולה בהתלהבות ילדותית.



66
תראו אותי.
מנסה להיות אדישה. עסוקה עד מעל לראש. התקשורת גועשת בגלל שהמונדיאל בהפסקה וצה"ל בתוך עזה.
ועדיין, מוצאת זמן ומקום, להתעסק בדברים האלה. או שאולי אומר, בגברים האלה.

אז ככה.
ההוא מהמבטים החודרים, לא התקשר עדיין היום. כלום. שום סימן. שום דבר.
כן, ברור, גם אני לא. במסגרת תוכנית האדישות. אבל למה הוא לא?
והנשוי באושר, מתעלם ממני בקצב רצחני. חשבתי שעכשיו, כשהימים קצת יותר פנויים, נוכל לבלות קצת זמן ביחד. והנה. שוב. כנראה שטעיתי. משהו בי מרחיק אותו. איזו אובססיביות אולי. לא אליו, אבל בכלל. איזו אנרגיה לוחצת שיוצאת ממני. מתפרצת. דורשת. תובעת.
או זה, או שיש לו מישהי נוספת אחרת. ואין לו זמן בשבילי עכשיו.
לא מבינה. בחיי שלא.
והנשוי לא באושר, גם הוא נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה. או שאולי המסנג'ר הוא זה שבלע אותו.
או שאולי הפגישה של אתמול, הייתה כל כך ריקה, שהוא החליט שאין לו מה לחפש אצלי יותר.
האמת שעוד בדרך, אמרתי לעצמי, מה עכשיו אני נוסעת, אחרי יום עבודה, מחכים לי בבית. בשביל מה לי. הרי זיון לא יצא מזה. כי אני לא רוצה. ובכלל, לא בא לי. אבל משהו דחף אותי לנסוע לשם.
אז באתי. וכמו שאמרתי, היה ריקני למדי.

שלא נדבר על על העבדים, שולטים, נשלטים, מלכים, שנפגשתי איתם בזמן האחרון.
שעושים את עצמם כאילו לא אכפת להם. ואולי, באמת לא אכפת להם.

לא מבינה מה כל כך מרחיק אותם ממני. מה זה שיש בי, שמרחיק את כולם. שמרתיע.
כן, אני מקצינה קצת את המצב.
אבל עדיין, עובדה.
אין קול ואין סימן. משום מקור גירוי שהוא.