7674

18 – אני זוכרת שקראתי לזה "הכי טוב שיש". היום, אני כבר לא בטוחה..

קיבלתי הוראות די פשוטות. חכי לי בבית, עם צעיף קשור על העיניים. לא אמר מילה על הלבוש, לא אמר מילה על כלום. רק צעיף. רק עיניים מכוסות.
איך לא חשבתי על זה עד היום. לא יודעת. כל הסרטים ההזויים והבנאליים האלה יצאו לי מהראש לגמרי. וזה רעיון לגמרי לא רע.
וכך היה.
חיכיתי לו בבית. הוא צילצל בדלת. כיסיתי את העיניים עם הצעיף. ופתחתי.
חייכתי בביישנות. שמעתי את הקול העמוק שלו, ילדה טובה. עושה מה אומרים לה.
רשרוש של שקית הגיע מעברו. מניח משהו על השולחן, רעש עמום. לא זיהיתי.
פתאום הרגשתי את הידיים שלו אוחזות אותי, דוחף אותי קלות לאחור. עד שנתקעתי עם הגוף, על השולחן. הידיים שלו רפרפו על כתפיי בעדינות. החושך הזה, שראיתי, ולא ראיתי, הגביר בי את התשוקה. הפחד הזה. שאני לא רואה. מה הולך לקרות. לאן הידיים שלו מתכוונות ללכת. היכן העיניים שלו מסתכלות. מה הוא הביא איתו. הכל היה אפוף בחוסר ידיעה.. במיסתורין. בפחד.

נשמתי עמוק, מנסה להירגע. אבל הנשימות התקצרו. והתגברו. בכוח דחפתי את האוויר פנימה.
הרגשתי את האוויר החם של נשימתו, על פניי. הידיים שלו נגעו עכשיו בחולצה שלי. הרגשתי אותו פותח את שני הכפתורים העליונים. נוגע בקלות בעור שנחשף. מחליק את ידו למטה. פורם עוד כפתור. ועוד כפתור. ועוד כפתור. פותח את החולצה לצדדים, ומוריד אותה במהירות. החולצה נשארה על פרקי ידיי. והוא החזיק את החולצה שם, ביד אחת, כאילו קושר את הידיים שלי מאחורי הגב.
לפני שהספקתי לחשוב איפה היד השניה שלו, ומה הוא הולך לעשות, הרגשתי אותה בחוזקה בין הרגליים.
הוא תפס אותי שם, חזק, מרוב עוצמת הלפיתה שלו, היד הצליחה להתגבר על התפרים במכנסיים, לעבור את התחתונים, ולהיכנס. ממש להישאב אל תוכי. הרגשתי שאני עוד שניה גומרת. מתפוצצת.
האצבעות שלו נכנסות אליי, חזק. דוחפות את התחתונים ואת המכנסיים פנימה. מרגישה את הכל נרטב. טובע שם בפנים. הנשימות שלו קרובות לפנים שלי, חמות. ריח הפה שלו מחניק אותי, הסיגריות, היובש. אני נושמת אותו בלי הרבה ברירה, מתמכרת. מתמסרת.
הוא עוזב לפתע. מתרחק ממני.
אני מתנשמת בכבדות. המכנסיים נשארו מפוסלות בתוכי, כמו ערימת בדים רטובה שנדחפה אליי. שומעת אותו מתרחק קצת. הגרון שלי יבש. מהנשימות. בולעת את היובש, משחררת קצת רוק, מוציאה את הלשון ומרטיבה את השפתיים. החושניות השתלטה עליי. ובגדול.
וכאילו רק לזה חיכיתי, אני שומעת את הנקישה הקטנה של המצית. הבית שקט. והבעירה של תחילת הסיגריה נשמעת בו בבירור. מרגישה רוח עליי, הוא נושף עליי את העשן. מסריח. מחניק. נושמת אותו שוב, ונחנקת.
פתאום חום בלתי מוסבר, על השפתיים שלי. נרתעת בבהלה לאחור. וזה מפסיק.
ששש.. אני שומעת אותו. אל תפחדי. לא יקרה לך כלום.
אוקיי, אני לוחשת. מרגישה את הגוף מפוחד. לא מצליח להירגע. ושוב.. החום הזה, ליד השפתיים. הפעם, חם קצת יותר. אני רועדת. השפתיים שלי זזות. פוחדת להישרף.
וזה נגמר.
את רוצה שחטה, הוא שואל. מאוד, אני לוחשת. הוא מכניס לי לפה את הספוג הרטוב של הסיגריה, ואני מוצצת. לאט, חזק, הרבה. מכניסה את העשן היבש, נושמת עמוק. ונרגעת.
מספיק, הוא אומר, ושולף את הסיגריה מהפה שלי.
תורידי את המכנסיים, אני שומעת את הקול העמוק, מאחורי הפעם.
הקשר של החולצה, שעד עכשיו החזיק את ידי, נפתח מעצמו. החולצה נפלה על הרצפה.
התכופפתי, והורדתי את המכנסיים. התחתונים נדבקו מהרטיבות אל המכנס, וירדו גם הם.
שוב שמעתי את השקית. את הרשרוש המסתורי הזה. רציתי לשאול, לדעת מה יש שם, אבל שתקתי. העיניים בחושך. לפחות דבר אחד רגוע בגוף שלי. העיניים.
הרשרוש נפסק. והוא שוב מולי. שוב מרגישה את חום הגוף שלו. את הנשימה.

השפתיים שלך יבשות, הוא שואל. נורא, אני עונה. את רוצה להרטיב אותן, הוא ממשיך. כן. בבקשה. אני לוחשת. הריח של הבירה עולה באפי, וישר מרגישה את שפת הבקבוק נוגעת בשפתיים. פותחת אותן, מחזיקה קצת עם השיניים, ואז מרגישה את הטעם הנפלא והצונן, מציף את פי. טיפה נוזלת על הסנטר, דוחפת קצת את הבקבוק, והוא מוציא אותו. מספיק לך, הוא אומר.
שומעת אותו שוב הולך. הפעם שומעת זרם חלש של מים. לא מבינה. מנסה לזהות, בכוח. לא נרגעת. מה הוא עושה שם. זרם המים מתחזק, משתנה, נפסק, ושוב ממשיך. ואז נהיה שקט.

מרגישה אותו מתקרב. את מוכנה, הקול שלו נשמע קרוב ועמוק מתמיד. כן, אני אומרת.
מרגישה את היד שלו מלטפת אותי לאט בשיער הערווה, נוגעת לא נוגעת.
האצבעות שלו מפשקות אותי. הנשימות מתחזקות. מנסה לשמור על שקט, אבל הגניחות מתחילו להישמע. חלושות, מתחננות.
לו רק יכולתי לראות אותן. את האצבעות החזקות שלו. מחליקות שם למטה, ברטיבות העצומה. הוא משעין את אצבעותיו משני צידי השפתיים, ופוער אותי לרווחה. חזק. כואב. קורע. אני מרגישה את האוויר הקר נכנס אליי. מצנן קצת את הבעירה שמתלהטת שם מהבוקר. ואולי עוד מהלילה.
אני רועדת.
ואז זה מגיע. מזהה בוודאות את התחושה. אותה תחושה שהייתה לי על השפתיים, לפני שקיבלתי את מנת המשקה שלי, אותה תחושה, רק באלפי עוצמות יותר מרטיטה, מענגת. שפת הבקבוק נגעה בי בפנים. ונעלמה. מרגישה את פנים הכוס שלי בוער, נפתח מעצמו, מבקש עוד. ועוד. ועוד. כמו פרח, טורף, נפתח ונסגר, משווע לאכול. להתמלא.
ואז זה מגיע שוב. הוא דוחף אותו. הפעם, קצת יותר עמוק. החלקלקות של הזכוכית, הקור של הבקבוק, נכנסים אליי, הוא ממשיך ודוחף. וזה נתקע. החלק בו הבקבוק מתרחב, נתקע בין רגליי. בתוכי. הוא לא מפסיק.
הוא לוחש לי, את רוצה עוד?, ואני, מפרפרת לו בין הידיים, אומרת, כן. והוא דוחף. ודוחף. לאט. מוציא קצת, מכניס. מכניס עוד קצת, מוציא. וזה לא קל. אבל מענג. טירוף. והוא ממשיך, מכניס עוד, ועוד. ומוציא. ואני מתמלאת. בזכוכית הזאת, שכבר הספיקה להתחמם. כואב לי. אבל כואב טוב.
מרגישה את האצבעות שלו, בשוליים של הבקבוק. זה אומר שהבקבוק כבר כמעט לגמרי בפנים.
אני פעורה לגמרי, מלאה בבקבוק הזה, בעונג הזה.
הוא עוצר. האצבעות שלו מלטפות את העור המתוח מסביב לבקבוק. אני מרגישה את התנועות הבלתי נשלטות שלי מבפנים, דוחפות החוצה, מושכות פנימה, מוציאות, שואבות. אבל הוא שומר על זה יציב. חזק. נשאר בתוכי. וממשיך את הגירוי העדין מסביב. הניגוד הזה, בין המתיחה החזקה, גוש הזכוכית הגדול שבתוכי, והאצבעות האלה, שנוגעות בי מסביב. הניגוד הזה מערפל אותי.
פתאום הוא נוגע בדגדגן. מתחיל להרעיד אותו, במונוטוניות. אני מרגישה נשאבת, אל תוך הנקודה הזאת. הנקודה הקטנה והזעירה הזאת, שהופכת, רק לרגע קט, להיות העולם כולו.
הוא מתחיל לנער את הבקבוק. בתנודות קטנות. עדינות. שמשתלבות בצורה אלוהית עם הרעידות.
הרמוניה. סימפוניה. יצירת מופת.
ואז זה בא. זה מתפרץ. אני בולעת לתוכי את הבקבוק. אוחזת אותו חזק. כובשת אותו, הוא בתוכי. הוא שלי.

זה נגמר. הוא מוציא אותו לאט. אני נאנחת.
הידיים שלי כבר עוטפות אותו והוא תופס אותי חזק. ומחבק.


19
השבוע טס. עבר מהר, יום חמישי. עוד שניה החופש הגדול. היומיים הנפלאים האלה בשבוע, שבהם אני נחה.
חשבתי היום, שאם הייתי לוקחת כסף, מכל אחד מהגברים שהייתי איתם, מצבי הכלכלי היה משתפר להפליא.
ואם אני נהנית מזה, ועושה את זה מבחירה, אז מה יכול להיות יותר טוב.
בעצם במחשבה שניה, העניינים לא היו כל כך רציניים. עם רובם זה לא קרה.. היו כוונות, גישושים, אבל..בסיכומו של דבר, לא היה להם על מה לשלם.
למרות שכוונה.. זה גם משהו.

אתמול סוף סוף, מישהו האיר את עיני.
עבד כנוע, שהצליח להגיד יותר ממשפט בנאלי כמו.. ככה אני אוהב את זה.
בסיס הטיעון שלו, נשען על הטבעי, מול החברתי.
הוא אוהב להיות מושפל. אבל ההשפלה, היא הגדרה חברתית. היא עניין יחסי.
יחסי לנורמה חברתית, יחסי להתנהגות מוסכמת, יחסי לרגשות, שהחברה מסכימה עליהם כנורמליים.
ואצלו, המצב הטבעי, הוא להיות מושפל. הוא להיות למטה. מתחת. פחות ממישהו אחר. או מישהי, במקרה הזה.
אנשים מבחוץ, יראו את מעשיו ורצונותיו, כמשפילים. יראו בו אדם מושפל. אבל הוא, אצלו, זה המקום הטבעי להיות בו.
אז מבחינה חברתית, הוא סוטה, הוא חריג. אבל באופן אישי, הוא במקום הטבעי שלו.
נתן לי דוגמא על עצמי, שתופסת.. אבל לא בכל המקרים.
אמר לי, את למשל, רואה את הגבר, באופן טבעי, במקום נמוך מהאישה. הוא פחות טוב, פחות חכם, פחות מבין, פחות מוצלח. אז בשבילך, זה המצב הטבעי. ככה את רואה את הדברים.
אנשים מבחוץ יגידו, שהצורה שאני רואה בה את הגבר, היא צורה משפילה.
אבל בשבילי, זה המצב הטבעי.

אפרופו מצב טבעי,
אולי גברים ונשים שמרגישים בטחון עצמי, דומיננטיות, כריזמטיות. צריכים את ההגשמה העצמית, על ידי האיזון, בכניעתם, בהיותם במקום נמוך, מושפל וחסר שליטה.
ולהיפך, כאלה, שהערכתם העצמית נמוכה, שעמוק בפנים לא מצליחים ליישר קו עם העולם, צריכים את נקודות העוצמה האלו, להיות חזקים, לקבל את הכוח, את המרות, את השליטה.

מה זה אומר עליי.

סטיות. חריגות חברתית. מימוש האנושיות. הגשמה עצמית.
הנורמליות האמיתית בהתגלמותה.


20
הכתיבה אתמול, הייתה חוויה שונה. אחרת. עוצמתית מסוגה.
זה התחיל כפנטזיה. ככה סתם, ואולי לא כל כך סתם, הפנטזיה עלתה לי לדמיון. הפגישה הצפויה, עוררה בי את החשק המיני לגבהים לא מוסברים בכלל. ורציתי משהו. רציתי משהו מדוייק שיקרה לי. אבל לא רציתי להגיד מה. רציתי שיבוא ממנו. הרי הוא השולט, הוא קובע. ואני.. מה אני, מתמסרת ותו לא.
אז ישבתי, והתחלתי לכתוב. מעולם, לא חוויתי חווית כתיבה מוחשית וחושנית כל כך.
הכל היה - יד הדמיון. ואיזו יד. ואיזה דמיון. ואני כותבת על הצעיף, ועל העיניים המכוסות, ומתגרה, מדמיינת ומרטיבה. ואז הקול שלו, עולה לי בראש, והגירוי הופך להיות חזק יותר, וממשיכה לכתוב. הוא מפשיט אותי, ואני כבר כמעט לא עומדת בזה.
מפסיקה לרגע, מדליקה סיגריה.
הסיגריה.. חייבים שם סיגריה. ואז הסיגריה נכנסה לדמיון, וכמובן לסיפור, והעשן, והמחנק, והחום, והשורף. יו.. איך נהניתי. מכווצת, מכונסת, ממוקדת, רוצה עוד ועוד.
וכבר עוד רגע צריכה ללכת. כי קבעתי איתו.
ולא מאמינה, איך הדמיון הזה.. כל כך חזק.. השתלט עליי. ואני כאן, יושבת, כותבת, חושבת, והגוף כולו בסערה..
העניין של הבקבוק, היה ברור לי מלכתחילה, אבל לא ידעתי את הדרך אליו, ומה יקרה שם, בחושך הזה, בחוסר שליטה, בהתמסרות.
והעניין התפתח והתפתח, והתחזק,
וכמעט הראתי לו את הפנטזיה הזאת, כדי שיבוא, ויעשה לי אותה.
אבל זה נראה לי לא הגיוני, לא טוב, ולא רצוי, להכתיב התנהגות. בטח לא לשולט.
בשיחה שאחרי, הוא אמר, שזה בסדר. שפנטזיות נועדו למימוש. וחשוב להגיד אותן, כדי להגשימן.
אבל בכל זאת.. שמרתי אותה לעצמי. ועוד לא פירסמתי.
והדקות עוברות, ואני מרקיעה לשחקים, מתמסרת לכתיבה, נהנית. חיה את התחושות, כמעט ולא יכולה יותר, לא עומדת בזה. ונהיה לחץ של זמן, קבענו שעה, ואני אפילו עוד לא הרגשתי את הפיה של הבקבוק נוגעת בי.. ואני לא אספיק. לא אספיק לגמור.

עזבתי את זה בצד.
לא הראתי לו.
נסעתי הביתה.
הוא הגיע.
חיכיתי עם הצעיף על העיניים.

ו.. המציאות עלתה על כל דמיון.

מן הראוי לציין, שהמציאות, לא הייתה רחוקה מהפנטזיה.
אולי זה רמז, שאם רוצים משהו חזק חזק, צריך לחשוב עליו, לחיות אותו, לפנטז, לדמיין..
ו... הוא מגיע.

Whip - אין לי דרך לפנות אליך, אבל רציתי להגיד תודה.


21
ראיתי אותו, מציץ מאחד הפרופילים כאן באתר.
זין יפה, גדול, רחב, מבריק, מתוח, נפוח, מעוצב.
לא יכולה להוציא לי אותו מהראש.
רוצה אותו בפה שלי, להזיל עליו ריר, ללקק, לשאוב. רוצה לשבת עליו. ולא לקום. להרגיש אותו ממלא אותי.
רוצה שידחף את עצמו, רק בקושי, אל תוכי.
לא יודעת מי זה, לא יודעת איך נראה. יודעת רק שהתמונה הזאת לא עוזבת את ראשי.
ולא נותנת מנוח.
החרמנות הזאת משגעת. לא מרפה. לא פוחתת. לא מפסיקה.
שיגיע כבר מישהו, וירגיע אותי. יספק אותי. אותי ואת הנשמה שלי.
אבל לפני זה.. עוד חוויה אחת קטנה,
נגיעה לוהטת ביצירה הזאת, בפאר הניצב, הזקוף, מלא הגאווה.


22
אין בעיה, אני אמשיך לכתוב.
אף אחד לא אומר לי שאסור. אף אחד לא אומר לי די. אז אני אמשיך.

התרגלתי כל כך להיות מוכנה, דרוכה, לקראת עוד חוויה. עוד סערה.
שהיום השקט הזה הורג אותי.
אני עוד שניה הולכת להתפשר על הפרטנר ה"רגיל" שיש לי, ללכת אליו אחרי העבודה ולקרוע לו את הצורה.

ההתמסרות של אתמול עשתה לי משהו.
משהו רגשי.
ואולי זו לא ההתמסרות, כמו המצב ה"שגרתי" שנכנסתי אליו.
ואולי זאת תקופה. כמו אצל חיות. ייחום. אני צריכה את זה, כל היום, כל הלילה, כל הזמן.
נכון שכשיש את זה, אני אומרת די. לא יכולה יותר.
אבל עכשיו, כשהתחולל פתאום איזה שקט כזה באוויר, אני משתגעת.

ולגבי ההתמסרות, זה לא יכול ללכת ככה סתם. בפגישה חד פעמית.
זה רגשי מידי. עמוק מידי. חזק מידי.
אולי זה מה שמשגע אותי. ואולי זה השקט.
התמסרות. זה משהו שלא חוויתי מעולם. וסוף סוף זה קרה.
הייתי צריכה עיניים מכוסות בשביל זה. לא לראות. להשקיט את הקולות. להחשיך את העולם. ורק להתמסר. להתמסר למגע, לריחות, לתנועות.

פתאום מתגעגעת.
לא יודעת ממש למה. אבל מרגישה את הגעגוע. את הרצון למשהו, שלא קיים.


23
התמסרות, זה משהו רגשי ועמוק. מאוד מאוד רגשי ועמוק.
אי אפשר לעשות את זה ככה סתם.
חייבת לאהוב, להעריץ אפילו. אחרת זה לא אמיתי.
השליטה שלו לא יכולה להילקח בכוח.. למרות שזה אפשרי.
היא צריכה להינתן לו. על ידי.
הכניעה שלי, הרצון שלי לשרת אותו, צריך לבוא ממני. כי אני רוצה.
ולא ממנו, כי הוא רוצה.
ההתמסרות שלי, נובעת ממני. היא לא יכולה להיווצר על ידי השולט.
ואם היא לא מגיעה. אם היא לא שם.. אז זה לא ילך.

אבל אם זה שם. והיא כן נובעת ממני, ואני כן רוצה להתמסר, והוא לא שם במאה אחוז - אז זה קשה.
ואני לא מוכנה להתמודד עם ה"קשה", בטח לא לבד. בטח לא אם הוא לא שם.. לתמוך.
להתמסר זה לתת חלק מהנשמה שלך, אולי אפילו את כולה.
ואם אין פרטנר 24/7 להתמסרות הזאת.. זה לא יכול להיות.
איזה עצב. איזה קושי. איזו מועקה.
לא רוצה להיות ככה.


24
מרגישה שמכרתי את הנשמה שלי, בשבועיים האחרונים. לא יודעת למי, אבל נתתי אותה. נפרדתי ממנה. חברה שלי הזהירה אותי, אמרה לי, את מלכלכת את הנשמה שלך. אמרתי לה, עזבי, את מרובעת, את לא פתוחה להתנסויות חדשות.
והנה אני כאן, ה"פתוחה" להתנסויות חדשות, יושבת מול המחשב. כל היום הארור הזה, וסובלת.
סובלת מהניגוד. מה שהיה הנאהבות, נערצות, והתלהבות. הפך להיות התעלמות, אדישות, ובדידות.

זה מרחק גדול. מאוד. בזמן קצר. מאוד.

התחושה המלאה של הזמן האחרון, המילוי הרגשי והמילוי הפיזי, צורבת בסרעפת. כי היא איננה. היא נעלמה. התנדפה.
אני יושבת עכשיו בבית. חושבת כמה דברים יש לי להשלים. שבועיים ואולי קצת יותר, שלא הייתי בחיים שלי. לא התייחסתי אל עצמי, אל הדברים שאני רגילה להתייחס אליהם.
עצמתי עיניים, והקדשתי את כל כולי לדבר המופלא הזה. לנסיון הראשון שלי בעולם הסאדומזוכיסטי.
כמו כל דבר בחיים, גם את זה, עשיתי בלי מינון. בלי בקרה. שעטתי על זה, בלעתי את זה, נסחפתי, הסתחררתי.

לא סתם אני כנראה נמשכת יותר לצד הנשלט. כי פשוט, אין לי שליטה על החיים שלי.
סהרוריים. ככה אפשר לכנות אותם. לא ממוקדים. לא מכוונים.
אני עובדת, אני פרודוקטיבית, אני עצמאית, שולטת כביכול על כל מה שיש לי, וכל מה שאני רוצה שיהיה לי, אבל בתכלס, בפנים - אני עפה ברוח. בלי שום כיוון.
וזה כואב לי לחשוב על זה.
אבל זאת הדרך שבחרתי. ואני לא יודעת לעשות אחרת.
אם ארצה לשנות כיוון, ולנסות לעשות משהו אחר בחיים, זה יהיה באחת משתי הדרכים הבאות:
או לקחת אדון, ששולט כמו שצריך, שאוכל להשתעבד לו, והוא יוביל אותי אל האושר הגדול.
או להתחיל טיפול פסיכואנליטי, נזעי חשמל, כדורים, מה לא? כדי להבין איך לעזאזל אני יוצאת מהמקום הזה שהבאתי את עצמי אליו.

אני יודעת, שמבחינת עולם הבדסמ, אני אמורה להגיע לשם, לנשלטות, מתוך מקום שלם.
אבל אין לי את זה.
וזאת הדרך היחידה שאני רואה את זה קורה, בעולמי הקטן.

זאת רק ההתעסקות הזאת, בבלוג הזה, שגורמת לי לחזור למקום הקשה הזה.
רק הנבירה הזאת, בתוך הרגשות, בתוך המיחושים, שגורמת לי להטיל ספק בדרכי.
רק ההבנה, שהמצב שלי על הפנים, גורמת לי להבין, שהמצב שלי על הפנים.

אחרת אני מתעלמת. מומחית דה לוקס בהתעלמויות מהסוג הזה.
אדישה, מדחיקה, רדודה. עושה סקי מים. נוגעת לא נוגעת. בטח לא נרטבת, ובטח ובטח, לא צוללת.
ככה, ברפרוף. בלי להרגיש יותר מידי. בלי לשאול. ובטח, שבלי להבין.
כבר ארבע שנים אני ככה. ואולי, פשוט נמאס לי.

אז החלטתי לגעת בזה. בעולם הזה. ולהיכנס אליו. וזה דרש ממני כוחות נפשיים, זה דרש ממני להסתכל פנימה סוף סוף, להבין מאיפה אני באה, ולאן הולכת. להחליט החלטות, להרגיש רגשות, לגרום לעצמי להיות במקומות, שמאז ומעולם, ברחתי מהם כמו מאש.

וראיתי שאני לא יכולה.
גם אם נגעתי בזה טיפה..היה לי מאוד קשה. וברחתי שוב.

ובכלל, יכול להיות שאני צריכה טיפול. ולא צריכה אהבה.
עבר.. כלא היה.
הכל זז כל כך מהר. שלפני שאני מספיקה לשקוע בדיכאון, אני כבר יוצאת ממנו.
חכי חכי.. הוא עוד יחזור.
או שלא.


25
שוב התעוררתי מאוחר. שוב פיספסתי את הקפה בשמונה בבוקר. שוב טקס יום שישי התבטל והבוקר מתחיל מאוחר. מאוחר מידי.
איך שאני מוותרת לעצמי. ואני לא בשליטה.
השליטה הזאת שמעסיקה אותי כל כך, משבשת לי כל אלמנט שליטה בחיים. מזל שהבוס שלי מבין. מזל שהוא מסתכל עליי, ומחייך. הוא מבסוט. כי אני מתפקדת, אבל במן חוסר ריכוז כזה. הוא מרגיש את הגלים, את השינויים, את הנסיקות והנפילות, הוא מרגיש הכל. ושותק. מקשיב..צוחק..אבל שותק.
אימא שלי לא שומעת ממני. אבל לא מטרידה. אבא שלי גם, אבל לא מבקש כלום, לא דורש. אחותי מספיק רחוקה ועסוקה במבחנים, כדי לא להטריד את עצמה במצב. ואח שלי, מנותק..כרגיל. עסוק בענייניו, לא רואה ממטר. וזה בסדר גמור.

היחיד שלא מרוצה מהמצב. זה רוני. עומד לידי, תולה עיניים יפות, עצובות. משהו שנע בין דרישה לבין כניעה. את קמה מאוחר, ואני מת להשתין. וזה לא בסדר. אבל אני אוהב אותך. אני אוהב שאת פה. שגעון. שיחות עם הכלב. אני כבר יורדת איתך נשמה שלי. תן לי לגמור לשתות את הקפה, להתאפס על עצמי. אתה יודע שתמיד, אם לוחץ לך, ואתה ממש לא יכול, אתה יכול לעשות במרפסת. אני לא אכעס. פשוט.. זאת תקופה כזאת. שאני לא ממש אני. משהו קורה. והדברים הם לא בדיוק כמו מקודם. אבל אל תדאג, אני אחזור לעצמי. אולי לא למי שהייתי, אבל מבטיחה שהכל יהיה בסדר. והוא מוריד את העיניים, והולך למרפסת. לא להשתין, סתם להסתכל על הרחוב, בעירנות כזאת. בקנאה. כבר יורדים מתוק שלי. כבר יורדים.


26
קיבלתי הוראה. לכתוב.
ואני עושה את מה שהאדון שלי אומר לי. אני יושבת פה, מול המחשב הקטן, מרוב גירוי, רוצה לדחוף את כולו לתוכי.

הגיעה אליי היום הודעה בבוקר, מנשלט. הוא רוצה להכיר אותי. הוא בן 38. רווק. מתל אביב.
משהו סיקרן אותי שם. משך אותי. אז החזרתי לו, שאני אשמח לשמוע עוד.
והלכתי.
הלכתי לבית הקפה הקבוע, של יום שישי בבוקר.
מרגישה את הלחץ הקבוע, כשמתקרבת לקפה, אם ישבו לי במקום, או שיהיה פנוי. יחכה לי.
אבל מה לעשות, לא התעוררתי היום מוקדם, והקפה כבר היה די מלא. וכן.. הוא היה תפוס.
ישב בו בחור, נראה בן 38, רווק, מתל אביב.
בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות. הלכתי באכזבה קלה, למקום אחר, לקחתי את העיתונים המועדפים עליי, והתיישבתי. את הכותרת של מעריב, לא מצאתי. ניסיתי לאתר אותה עם העיניים, ברחבי הקפה, ואז ראיתי אותה מבצבצת, בכיסא שליד אותו בחור. במקום "שלי".
ניגשתי אליו, ושאלתי, אם אפשר. הוא הסתכל עליי, ואמר, "כל מה שאת רוצה".
חייכתי. לקחתי את העיתון. והלכתי.
ישבתי בחוסר נוחות מעצבן, וחיכיתי שהוא יקום. שילך. אבל המלצרית אמרה לי שהוא רק הגיע.. וזה לא נראה שהוא אמור ללכת בקרוב.
למזלי, עשר דקות לאחר מכן, השולחן שלידו התפנה. שזה מקום לא פחות טוב מבחינתי.
הלכתי לשם. הנחתי את הדברים שלי. העברתי את הקפה, המים, משקפי השמש, המפתחות.
וישבתי.
כמו שנשענתי אחורה, מרוצה ומסופקת, הרגשתי את זה.
משהו זרם ממנו, אליי. בהתחלה זה לא היה ברור, אבל אחרי מספר דקות, כבר לא היה מקום לספק. זו הייתה אנרגיה מכוונת, מעורפלת, אבל ודאית.
התחלתי לנוע על הכיסא בחוסר נוחות. או שאולי חוסר נוחות לא תהיה ההגדרה הטובה, לחיכוך העדין של הישבן על הכיסא. גירוי, יהיה מדויק יותר.
קראתי את העיתון, תוך כדי הרמת המבט מידי פעם, לכיוון שלו. במקביל, הרגשתי גם אותו משחרר קיטור לעברי. נושם. בוהה. רוצה.
היה שם מן ריקוד סמוי, של אנרגיות מיניות. תשוקה חבויה. המרחק בינינו היה פחות משלושים סנטימטר. כך שלא היה מקום לספק. זה היה שם. לגמרי.
כמו שזה התחיל. ידעתי. ידעתי שזה הוא. אחרי התלבטויות לא מעטות, מה לעשות, הגיל עושה את שלו, ופזיזות, היא לא אחת התכונות שהוא נושא איתו. החלטתי שזה הזמן. שצריך לעשות את זה. לקחתי אוויר, הוצאתי. הרגשתי את העוצמה שלי מנפחת אותי, את השליטה. את הכוח. והוצאתי את זה החוצה.
הסתכלתי עליו, כמה שניות ושאלתי, בן 38?
הוא הרים את המבט. לא היה בטוח שהשאלה בא מכיווני. אליו.
הסתכל עליי מופתע. התמהמה.
ומתוך חיוך עדין, אמר, כן.
רווק מתל אביב, המשכתי. הוא ענה, כן.
חייכתי. התנשמתי. ואמרתי לו, יפה.
הוא ענה, כן גבירתי.


לא יאומן.


27
איך רואים כמה גבר באמת מסוגל לתת?

מתעסקים איתו, כשהוא נשוי.

ואז הוא נותן את עצמו במקסימום, משחרר קיטור, מנצל את כל המשאבים שעומדים לרשותו, את כל היכולות, את כל המאמץ ושועט אל המטרה.
בלי גבולות, בלי מעצורים, פול גז, לא מרפה. לא עוצר. עד שמשיג אותי. הוא לא משחק משחקים.
הוא פתוח, משוחרר, אמיתי. יצרי, חייתי. כמו אריה ששחררו אותו מהכלוב, יעשה הכל כדי להשיג את הטרף.
וזה מושך אותי. לראות גבר במצב הזה. חסר שליטה. לא חושב. במצב הטבעי שלו.

ואז, מה הפלא שמתאהבים בהם.

כל פעם אני אומרת לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה, ושוב אני נופלת למלכודת,
מסנוורת מהם ולא מצליחה להגיד לא.

איזה מזל שהפעם לא התאהבתי.

לא עוד.


28
קניתי היום הרבה דברים. זה אומר שאני חוזרת לעצמי. מפנקת את עצמי. דואגת לעצמי.
קניתי אקונומיקה, חומר ניקוי לשירותים, שני דיאורדורנטים ספיד סטיק, מסננת לאמבטיה, כדי שלא תיסתם שוב, שתי קופסאות סיגריות, טוב, זה לא חדש.. בגד ים (!) ו...שני ספרים.

"ארוכה הדרך למטה", של ניק הורנבי, ו"תולדות האהבה", של ניקול קראוס.

אחרי שקניתי אותם, בהיתי בהם שוכבים על השולחן.

תולדות האהבה, וארוכה הדרך למטה.
זה רק אני רואה את הקשר בין שני השמות, או שזה ברור?

שתיים בלילה. הולכת למיטה עם הורנבי.


29
זה בא ממקום אחר. מקום אחר מזה שאני נמצאת בו הרגע.
אני לא יודעת למה זה קורה.
אולי כי טימאתי את המקום הזה, בזה שנתתי לזה שאני קוראת לו אדון, להיכנס למרחב הזה, למרחב הפרטי שלי. ולכן אני לא מצליחה להתחבר.
אולי כי חזרתי לעצמי, והפיזור, ההתלהבות והשגעון, נגמרו.
ואולי פשוט, זה קורה, כי תקופת הייחום נגמרה. ואני יבשה.

התייבשתי, ומאגר המילים התייבש גם הוא. התרוקן.

דווקא היה כיף.
חבל.

עד הפעם הבאה,
שמשהו מסעיר יקרה שוב, והלב שלי יזנק, והמוח שלי ייתפס, והשרירים שלי ירעדו.

מחכה בסבלנות.


30
פתאום מרגישה חשופה מידי. פתאום המקום הזה לא שלי. או שאולי כן. אני אבדוק את זה. ואכתוב.

פתאום מאסתי.
מאסתי מהאינסטנט.. מאסתי במהירות, מאסתי ברדידות, מאסתי בהגדרות. למרות שזה באשמתי.
כי זאת אני, שאין לה סבלנות. זאת אני, שרוצה הכל, כאן ועכשיו, זאת אני, שלא מסוגלת להגיד לא, ומסוקרנת, ובולעת חוויות, ופריקית של תשוקה.
למרות כל אלו, נשארתי עם התשוקות הראשוניות שלי. הרצון לאהבה, ליחסים, לזוגיות, לעומק, לרגש.
אבל התפזרתי.
לא שלא נהניתי. מאוד נהניתי. ולמדתי. וחוויתי. והעמקתי את עצמי..(תרתי משמע).
אבל..
המטרה, עדיין לא הושגה. ואני עדיין לבד. ועדיין רוצה. ועדיין לא חושבת, שלא אוכל למצוא את זה פה.
חושבת שבמיוחד פה, יש אנשים מיוחדים. לא כולם, אבל רובם. והמסגרת מאפשרת, משהו קצת יותר עמוק וקצת פחות בנאלי. משהו יותר עוצמתי.
יכול להיות שאתבדה. ואפסיק. אבל עדיין לא עוצרת.


31
למזלי, החרמנות חזרה. או אולי זה לא למזלי.. אני כבר לא יודעת.
מכל מקום, התחושה הנפלאה.. חיה וקיימת.
קופצת. מתרוצצת. נלחצת.
לא מצליחה להירגע.
רוצה לנוח.

רוצה לעצום עיניים, ושזה ייגמר כבר.

אם אפשר, אז ללכת לישון לאיזה שלושה ימים. לא אכפת לי.

הבנתי את הקטע.
סקס, סקס, סקס. מין. נוטף. זימתי. והרבה.

די. מספיק.

אי אפשר להגיע ככה לעוצמה. אי אפשר להגיע ככה לדבר האמיתי.
זה מגרה. כן. זה ממכר. כן.
אבל זה ממש ממש לא זה.

הגיע זמן לישון. ואם אפשר.. אז גם קצת לשון.


32
עוד לא התאהבתי בך... תירגע.
מה אתה כבר בורח.
כן, אני יודעת, כי עשיתי סימנים שכאלה. נכון? של התאהבות. למרות שאמרתי שאני עדיין לא מאוהבת. אני יודעת. אבל שזה יכול לקרות.
אה, בעצם לא. זה בגלל שאמרתי שכדאי שנתרחק.. אני זוכרת. כי החוסר זמינות שלך, הייתה יכולה לשגע אותי.
טוב, אז אמרת ביי ויום נעים, במן נונשלנטיות מרשימה שכזאת.
אתה מרשים, אין ספק. חבל שלא מגיע אליי אחד כמוך, קצת פחות נשוי.
אולי כי הפחות נשוי לא יעשה את מה שאתה עשית. את איך שאתה נגעת. את מה שאתה אמרת. בעצם, לא ממש אמרת, אבל היצירתיות, החופש.
אולי זו בנאליות למי שהיה שם כבר, אבל בשבילי, זה היה מדהים.

לא היה גבר שראה אותי ככה. שכל מה שהיה בינינו, זה בזכותו. זה הוא עושה לי. הוא שולט. הוא קובע. הוא קשוח. אבל הוא עדין. הוא נותן. הוא מענג. הוא מכאיב.
לי לא הייתה יד בדבר. התרומה היחידה שלי לנושא הייתה, להיות. איך שביקשת ולעשות, מה שרצית.
נתת לי להרגיש שזה בסדר. שאפשר. שזה בטוח לעשות את זה איתך. ובמובן מסויים, שזה ישתלם לי.
למרות שלא ידעתי, שמה שרציתי, בפנטזיה, יהיה כל כך קרוב למציאות. זה היה יכול להיות אחרת.
אבל משהו בקול שלך, בדינמיקה שלך, בכבוד שנתת לי, במקום שהיית, שהוא בהחלט לא היה אדון, אבל באופן חד משמעי - הוא היה שולט.

השליטה שלך נתנה לי להרגיש שאני הכי חשובה בעולם. כל תנועה שלי זכתה לתשומת לב. כל נשימה שלי, קיבלה מענה. אפילו ששאלת אותי, וכשדיברת אליי, לא היו לי מילים. לא יכולתי להוציא הגה. הייתי כל כך כבולה בתוך העיניים הקשורות, בתוך ההנאה, בתוך הרגש. שלמילים, פשוט, לא היה שם מקום.

אז רציתי להגיד, מעומק ליבי, תודה.
ולצערי, תודה שגם הלכת.


33
נכון שלשפחה לא אמורים להיות רצונות, או דרישות, או בקשות.
אבל בחייאת רבק. יש גבול לכל תעלול.
הוא לא "יורד". נקודה.
מה שווה גבר, אם הוא לא עושה את הדבר האלמנטרי הזה.
איזה מן מין זה, אם זה לא קיים. איזו מן תשוקה זו, אם הוא לא מתפלש בתוכי, נרטב ממני, שותה אותי, אוכל אותי, בולע אותי. מעניק לי את הטוב ביותר.
הרי כולם מכירים את המשפט הידוע, "אני יורד, משמע אני קיים".
אין חיה אחרת. אין עולם בלי זה.
לא יכול להיות.

עניין הירידות, היה רגיש אצלי בעבר. בגלל , שלמרות נסיוני המיני העשיר, עוד לא הצלחתי לגמור רק מזיון. ולכן הירידה, הייתה שלב קריטי בעינוג הזוגי. ההדדי.
ואם זה לא היה, ואני הייתי נשארת, "עם הזין ביד" (תרתי משמע), לרוב, הייתי נפגעת ונעלבת.
היום, כשאני כבר יותר מנוסה, אם הוא לא דואג לי, אני כבר דואגת לעצמי.
כך שהרגישות קצת חלפה. או לפחות הודחקה.

אבל,
השילוב של גבר שולט, עקשן, חזק, תקיף, ועוד אחד שלא רוצה לרדת. זה שילוב קטלני.
זה המקסימום רוע שהייתי יכולה לבקש.
מקסימום קשיחות, שתשבור אותי. שתרסק אותי. שתנפץ אותי לרסיסים.

השאלה היא, אם לאפשר לו את זה. לחדור לנשמתי. ולתת לו, את המקום הזה.
אם לאפשר לעצמי, להיות במקום הזה.
במקום שלא מחשיב אותי בכלל. שאני אפר ועפר לרגליו.
השאלה היא, אם לא סבלתי מספיק. אם לא הוכיתי, הושפלתי, מספיק בחיי.

אולי, המקום הזה, יביא לי את השחרור.
יתן חופש למקום המושפל שבי, הנחות, המוכה, החלש.
ואז, סוף סוף, אצליח ארגיש.


34
יוווו..............
אני לא מאמינה. לא מאמינה שנכנסתי לעולם הזה. ושנחשפת אליכם, אנשים מדהימים.
אחד אחד.
כל אחד, עם עולם עמוק, מודע, מורכב, מעניין.
כמה מעניין.

אבל מרגישה שלא מתאימה.
רוצה.. אבל לא יכולה.
רוצה דברים פשוטים ומופשטים.
אתם רוצים דברים מורכבים ומוגדרים.

ואני..מי אני.
אנליסטית בפרישה.
רוחנית בפנסיה.
מודעת בנכות של 100 אחוז כמעט.

לא מחוברת.
לא שולטת.
לא נשלטת.
סתם..
אחת.
שרוצה חיבוק ותשומת לב.

חשבתי שאני מתאימה. חשבתי שיש בי את זה. חשבתי.
נו.. אז מה אם חשבתי.

אני רוצה. אני נמשכת. הזרמים החמים מציפים אותי. אני נרגשת. ומתגרה.
אבל לא מעיזה. לא משחררת. ולא מצליחה.

נכון, אני עדיין לא מתייאשת.
אבל זה כבר די ברור.
אני לא ממש שם.
לא כמוכם.


35
הוא יבוא היום. אולי. ואני כבר נכנסת ללחץ.
הוא רוצה לבוא, להכניס לי סטירה, שזה טוב. ושאני אמצוץ לו, שזה בנאלי.
אני רוצה שיבוא. אני רוצה שידליק אותי. רק שאוצר המילים שלו, או לפחות הדמיון שלו, לא מרחיק לכת עד כדי גירוי ממשי. שלי.
משהו שם צועק יותר מידי, אני אני אני, ואפילו לא - את, אחד.
טוב נו, נכנס חזק לקטע של האדון. הצרכים שלו, הרצונות שלו, הסיפוק שלו.

דימיינתי שהוא בא. ועושה דברים שאני לא רוצה. ואני כועסת. והוא לא מפסיק. ואני מתנגדת, והוא מעניש אותי. ומרביץ. ואני מרביצה לו בחזרה. והוא מחזיר לי. רק שהפעם יותר חזק. ואנחנו הולכים מכות. והוא תופס אותי. ואני כבר לא יכולה. אין לי כוח כמו שלו, ואני נכנעת. זועמת. אבל נכנעת.
אחרי הפעם הראשונה שנשברתי לידו. אני כבר פוחדת. פוחדת שאשבר, והוא לא יהיה לידי, כמו שאז היה. פוחדת שיקח את המשחק גם לשם. למקום הרגשי העמוק הזה, אצלי, שנשבר.

פתאום נזכרתי, שבשיחת היכרות שהייתה לנו, הייתה הסכמה על כמה דברים.
אחד הדברים שהסברתי לו, זה שאני רוצה קשר יותר עמוק, מסתם רצף רדוד של סשנים. והוא אמר, גם אני.
אבל לא מראה שום סימן שהוא בכיוון.
כל הזמן רק דורש את עינוגו המיידי, את סיפוקו. את הגשמת משאלותיו. ולא חורג משם.. אפילו קצת.
וממשיך לרצות. ולרצות. אבל לא עושה שום דבר שמעבר.

אני לא יכולה להכיר ככה בן אדם. בכלל, לא יכולה לראות ככה בן אדם. רואה מכונה. משומנת היטב אומנם, אבל מכונה. ואי אפשר לאהוב מכונה. או להעריץ אחת. וגם במובן מסוים, קצת קשה להימשך לאחת כזאת. למרות שבהתחלה זה הדליק אותי. הקשיחות שלו, חוסר הפשרות, האטימות.
אבל היום אני כבויה. יבשה. זה כבר לא עושה לי את זה.
אבל לא יכולה להפסיק, לקוות, שזה יעשה.
כי זה מושך, זה מטריף אותי, וזה לא מרפה.


36
כמעט היה לי התקף חרדה.
כבר קודם, שנסעתי על איילון, עם האופנוע. הרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות.
נסעתי מהר. הרוח דחפה אותי מאחורה. הייתי לבושה במכנסיים קצרים, חולצה דקיקה וסנדלים. החולצה התרוממה מאחורה, חשפה את הגב. הרוח החמה לחה, סערה על הגוף. הקסדה רק בקושי נשארה על הראש, נמשכה אחורה מעוצמת הרוח, והיא בכלל לא הייתה קשורה. היד שמותחת את ידית הגז, לחצה בחוזקה, ושחררתי את האצבעות מידי פעם, כי הן נדבקו לגומי השחור, מרוב חום ולחות. נאבקתי להחזיק את עצמי, במהירות, ברוח, בחום. הסתכלתי על הג'יפ שמגיע במהירות מאחורי. מסיטה את העיניים למראה, מסתכלת עליו, וחוזרת להסתכל על הכביש, כך לסירוגין, עד שהוא עקף אותי. המחשבות משתלטות עליי. זה יכול לקרות כל רגע. שאני אתרסק פה על הכביש הלוהט. הופכת להיות עירנית מידי. בודקת כל רכב, כל גומחה בכביש. אבל במהירות כזאת, זה כמעט בלתי אפשרי, לשלוט על כל הנתונים האלה.
ופתאום הבזק, אני מתגלגלת על הכביש, נחבטת, חריקות של בלימת מכוניות, הקסדה עפה, הגוף משתפשף, העור נחרך, הבשר נחבט, נחשף, מתרסק, אני כבר לא בהכרה.
ואז בשניה אחת, אני שוב על האופנוע. על הכביש שחולף במהירות מתחת לרגליי. מסתכלת על המכוניות שנוסעות לפניי. מאחורי.
נלחצת מעוצמת המראות, מרגיעה את עצמי. מפוכחת. וממשיכה.

ואז חזרתי הביתה. עדיין סוערת. עדיין תפוסה.
הודעה בטלפון, תוך 10 דקות, תהיי ערומה, עיניים קשורות, הדלת פתוחה.
שמונה דקות אחר כך, עוד שתי דקות אני מגיע.
ואז הצלצול בדלת.
מתנשמת מהר. חושבת בהבזקים, כן לעשות, לא לעשות. זה טוב, זה לא טוב.
והנה אני מתפשטת.
מוודאת שזה הוא. אומרת רגע. קושרת את העיניים. שחטה אחרונה, פותחת את הדלת. ונעמדת במרכז החדר.
ואז זה חוזר.
קוצר נשימה. קצת בחילה. סחרחורת.
שוב רמז עבה להתקף חרדה. מה קורה לי. מה זה לעזאזל. זה אמור להיות טוב.
נופלת על הספה. מותשת. מעורפלת. אומרת, רגע, משהו קורה לי.
מה קורה, הוא שואל. שוב דואג. שוב קרוב. כמו אז. כשבכיתי.
ואני אומרת, לחץ. פחד. לא יודעת. והוא מרגיע אותי. ואני נרגעת.
תעמדי, הוא אומר. ואני נעמדת. ושוב זה קורה. שוב החולשה. לא יכולה להחזיק את עצמי.
מתכופפת. וגם הוא. מרגישה את ריח הנשימה שלו. כבר למדתי להכיר את הריח הזה. מרגישה טוב, כשהוא קרוב.
ואני חוזרת לספה. מבקשת כוס מים. הוא מביא לי. כנראה נלחץ. אבל באמת הייתי צריכה להירגע.
זה לא היה פחד. זה היה כנראה עומס. איזשהו עומס של תחושות, שלא יכולתי להתמודד איתו באותו רגע. הייתי צריכה חיבוק, והוא לא נתן. הוא הרגיע, אבל לא התקרב.
בסוף הצלחתי עוד קצת, להירגע.
המשכנו. הוא נגע בי. לא היה לי נעים. הורה לי לגעת בו. וגם זה לא נעים.
הפסקתי.
הוא התחיל לאיים. אם זה לא קורה, אני הולך.
ואני, מה היה לי לעשות. מה שהוא מבקש. וניסיתי.. באמת. וזה פשוט לא בא.
התקרבתי אליו. רציתי להתחבק. רציתי שיגע בי. רציתי להרגיש את חום גופו, ולהתרפק עליו.
אבל הוא לא היה בעניין. הוא רצה סיפוק, מיידי. כאן ועכשיו.
הבין שזה לא ילך.
והלך.

נשארתי שוכבת על השטיח. ערומה, עיניים קשורות. מתחתי את הרגליים. שמתי ידיים על הבטן. נרגעתי. התמתחתי. נעלמתי.
ואז הוא שלח הודעה. את רשאית לקום.
קמתי.

הורדתי את הכיסוי מהעיניים. הדלקתי סיגרייה. וחשבתי. מה לעזאזל אני עושה.
אני רגועה.


37
תודה על הדאגה. אבל הכל בסדר.
יש מצבים כאלה בחיים, שפתאום הכל נקטע. משהו משתבש. תפיסת המציאות, רצף המחשבות, האחיזה בקיום.
וזה בסדר. זה קורה. ואם לא נלחצים מזה יותר מידי, זה עובר. כאילו כלום.
מה לעשות, אנחנו יצורים חושבים, חשמליים. והמעברים האלה במוח, לפעמים יוצרים תעתועים.
לפעמים עודף מחשבות, או עומס, יוצר את זה. ולפעמים להיפך, היעדר מחשבות, או ריקנות, יוצרת את זה. אין חוקים. הכל הולך. השאלה היא רק מה עושים עם זה.

אני מסכימה בהחלט שהנשמה שלי אותתה לי, שזה יותר מידי. שמשהו פה אולי עולה על גדותיו, ואני לא יכולה להתמודד איתו. לא יכולה להכיל אותו.
וידעתי שזה יהיה ככה. זאת בעצם הייתה המטרה הראשונית שנכנסתי לזה מלכתחילה.
רציתי לפרק, לשבור, לשחרר.
אבל חשבתי שזה יהיה עם תמיכה. עם אהבה. עם חיבוק.
ומאחר ואלו, לא היו שם. זה בא לידי ביטוי בחרדה.

אבל זה המחיר. המחיר לעומס, לאינטנסיביות, לחוסר שליטה.
ואני משלמת אותו, בהכנעה.
יודעת גם לעצור. להשהות. לנוח.
ואולי זה באמת מה שאעשה.
כנראה שאפגוש היום את החבר ה"רגיל" שלי. רגיל באופן יחסי כמובן. ונצפה במשחק, ונשתה בירה, וניגע.
ויהיה נעים ורגוע. לא דורש. לא תובעני. לא מלחיץ.