7674

1
היום יום ההולדת שלי.
יצאתי לבלות, כדי לחגוג, לשתות, לשמוח. האמת היא שהמטרה המיידית יותר, הייתה לטשטש את הכאב. רציתי לשתות קצת אלכוהול, כדי לערפל את החושים שהרגישו כל כך לבד.
בלי רחמים עצמיים, אלא עם הכרה שלמה, ברורה ועניינית של הלבד.
בהתחלה זה לא כל כך הלך, מאחר וכמו שהגעתי למועדון, מצאתי את עצמי מוקפת באנשים יפים שרצו לעשות לי שמח. אנשים שאני לא מכירה, ככה סתם, השקו אותי, נישקו אותי, איחלו לי איחולים. היו גם כאלה שהתחילו לנתח אותי, ואותם, מן הסתם, נפנפתי מהר.
עזבו אותי מניתוחים. מאסתי בהם. את מה שאתם מתחילים להבין, אני מזמן כבר הספקתי לשכוח.
ותאמינו לי, שטרחתי רבות כדי לשכוח. וזה לא היה קל.
רוצה לחוות, לראות, להריח לטעום. אבל אל תבקשו ממני להביע דיעה. המילים עקרות.
חשבתי לעצמי, שזה לא יהיה שווה, אם אני לא אפגוש אותו. במיוחד אחרי הלילה שעבר, שקראתי אותו, והקשבתי לו, וחשבתי לעצמי, פעם, גם אני הייתי ככה. מוציאה הכל במילים כתובות, משחררת קיטור, משפריצה, כמו שהוא אמר. אבל עדיין, המילים שלו נגעו בי, הכאב, המיאוס, הזעם, האהבה.
וכשהדקות נקפו, והוא לא הגיע, חשבתי שעדיין יש תמורה, ועדיין אני נהנית, ואני שותה, ומתערפלת לי להנאתי, ומוקפת באנשים מיניים, מרגישה בבית.
ואז ראיתי אותה. ולמרות שעקבתי בצורה די עיקשת אחר הדלת, וראיתי את כל מי שנכנס, אותה לא ראיתי. אולי נכנסה מאיזו דלת אחורית. לבושה בויניל שחור צמוד וקצרצר. גדולה, עצומה, ילדותית, אבל יפה. ואז פתאום הוא הופיע. ראש הציפור שלו צץ מעברו השני של הבר. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי. לא הבין. ולמען האמת, גם אני לא. לא ידעתי איך להציג את עצמי, אם לחייך, אם לגשת. בסוף חייכתי. הוא לא זיהה. ברור שלא יזהה, הרי לא ראה אותי אף פעם. קרא, שאל, ענה, אבל לא ראה. ואז ניגש אליי והצגתי את עצמי.
מה שהיה אחרי זה, לא רלוונטי לפוסט הזה.
אבל די ברור, שלמרות האנשים היפים, ולמרות שפגשתי אותו, ואותה. נשארתי לבד.
אני מאמינה שזה מבחירה. או לפחות, רוצה להאמין.
אבל אפשר לסכם את הלילה הזה, הלילה שיום ההולדת נכנס לתוקפו, הלילה בו מלאו לי שלושים ושתיים שנים, כלילה עצוב.
אני אוהבת ימי הולדת. את שלי זאת אומרת. אני אוהבת את היום הזה. מפנקים אותי, אוהבים אותי, אני מרשה להם לאהוב אותי. הוא אמר שאני נראית לו אהיבה. אחת שאפשר לאהוב..
נו.. אז אמר.
אבל אני לא נותנת להם. והם, לא נלחמים. אז זה פשוט לא קורה.
והאהבה שלי נשארת בתוכי. לא יוצאת החוצה, לא באה לידי ביטוי על אף מושא חיצוני שווה.
חוץ מהכלב שלי. רוני. המלאך הקטן ששומר על השפיות שלי. שמאפשר לי להרגיש שיש נשמה בעולם הזה, שמסוגלת לקלוט את האהבה שלי.
אבל עד שלא יגיע בן אנוש, אחד קצת פחות שעיר ובלי זנב , העוצמות הנכונות של האהבה, לא יבואו לידי מימוש.
מזל טוב.

2
אין לי אנרגיות. המחזור הזה. החום. החופש שלקחתי היום. אימא שלי על הבוקר, עם הקצב שלה, שכל כך לא התאים לשלי. האספרסו בקום איל פו שהגיע יותר מידי זמן אחרי שהזמנתי אותו. המכונה שלא חוזרת מתיקון, האיש של המזגנים שעדיין לא התקשר כדי להודיע לי מתי יבוא לתקן את המזגן, החברים ששולחים הודעות מזל טוב, מברכים ומקרקרים, אבל לא בקושי מדברים איתי, ובטח לא נוגעים.. מחבקים.

יושבת שפופה, הולכת נגררת, לא אכפת לי מכלום, אדישה, שאננה, קצת מיואשת. אבל בלי לעשות חשבון. בלי לחשוב שזה לא בסדר. סוג של השלמה. אולי כניעה.
בערב יש ארוחת ערב, עם המשפחה. לא ממש בא לי, אבל אני אדאג לדפוק את הראש טוב טוב עם אלכוהול, כדי להשיג רגע מחוייך אחד לפחות מהיום הזה.

3
איזה יום.. אלוהים. אני מאחלת לעצמי לכבוד היומולדת, שלעולם, אבל לעולם, לא יהיה לי עוד יומולדת, כמו זה שעבר עליי היום.
מזמן לא הייתי בדיכאון כמו שהייתי היום. בתחלה עוד חשבתי ליפות אותו במילים כמו אדישות, שאננות, השלמה ועוד שטויות מהסוג הזה.
אבל ככל שהתקדם היום, והשעות עברו, הכובד גאה, הפנים נפלו, והדמעות, מה לעשות, חנקו וחנקו, עד שיצאו.
הן אמנם לא יצאו בהשפרצה משחררת, אלא רק בזליגה מהוססת, אבל הן בהחלט היו שם. סוף סוף.
טוב נו, הכי קלישאי, זה לבכות ביומולדת שלך.

ועוד לכבוד היומולדת, הייתי בבלוג של דן. כאילו ואפשר לחשוב. הבלוג של דן. יצאתי בהרגשה כל כך דפוקה מהמפגש איתם. למרות ואולי בגלל שחיכיתי לזה. רציתי לפגוש אותו. משהו הרגיש לי אינטימי שם.
לבסוף, המפגש הזה נראה פאתטי להחריד. הוא חשב שהוא מדבר עם פישרית שלא ראתה עולם. נו.. תיגעי בה, הוא אומר לי.. את רוצה את זה, תעשי את זה. כאילו.. מה? אם אני ארצה אני אגע. בה, בו, בכולם.
מה זה השטויות האלה. כאילו והוא בייביסיטר שלי, דואג לי שאשתלב יפה בחבורת הסוטים.
שטויות. אין לו מושג. וכנראה שגם לא יהיה.
והמזמוז הזה בצד, היה אפוף ומעליב למדי. כאילו שהם עשו לי טובה. בכלל לא רציתי אותם. לא רציתי בכלל. הייתי כל כך עייפה, אדישה ועצובה, שקצת חום ואהבה, ועוד משני כיוונים, התקבל בברכה. אבל איזה תשוקה ואיזה נעליים.

הם לא מבינים פשוט. כולכם, לא מבינים. עזבו אותי מהחרמנות, עזבו אותי מהאורגזמות. לא רוצה שילקקו אותי, ולא רוצה שיזיינו אותי. כל מה שאני מבקשת זה אהבה. תשומת לב. חיבוק.
מישהו שיהיה פה, ויישאר. פעם אחת, לכל הרוחות.

4
זה מדהים.
כמו שיצא היום הארור הזה, המצב השתפר.
אולי זה היה קצת קשור לשיחה מאוד נעימה שהתקיימה בדיוק בחצות, כשהיום עבר מה 7/6 ל 8/6. ואולי פשוט.. כי עול היומולדת, הוסר.

היום התחדש הקשר עם חבר, אהוב, עבד. לצערי נשוי.
הוא כבר לא בעניין. הוא מבולבל. לא טוב לו עם הבגידה. הוא צודק.
הצעתי לו לפתור את הסיפור הזה ולספר לאישתו. על הכלוב, על המשיכה שלו לעניין, עליי. לא להגיד שהיה מה שהיה, אבל שאני חברה. מהתחום הזה.
לא חייבים לחשוף את נושא הסקס, מה גם, שזה כבר נגמר.
זו הרי הדרך האידיאלית לצאת מכל הסיבוך הזה. והם אוהבים, והיא הרי תבין, היא לא מפגרת.
למה לחיות בשקר, אם אפשר לא.
הוא מהורהר, מתלבט, לא יודע.

הוא יקר לי, הייתי רוצה שיהיה לו טוב. לא אכפת לי אפילו להכיר את אשתו, רק להישאר קרוב.
כי במערכת יחסים של סקס, של שליטה, של אהבה מינית, זה לא יכול ללכת. לעזאזל.. הוא נשוי.
ואני אוהבת אותו. גם כן מפגרת. לא מבינה איך התאהבתי ככה. למרות שההתאהבות עברה. אבל העובדה שהוא קיים בעולם, ואני מכירה אותו, לא מאפשרת לי לסלק את האהבה. היא קיימת. ואני רוצה שתהיה שם. אצלי.. בלב.
הוא אדם טוב. רגיש. מחובר. עושה טעויות, אבל טוב.
יש לו פנים של מלאך וריח של תינוק. כמו שדן אמר, בן אדם "אהיב". אי אפשר שלא לאהוב אותו.

הלוואי שיהיה לו טוב.

5
12 שעות. ישנתי 12 שעות. לא יאומן. פסחתי על בוקר יום שישי בשאננות מרשימה. על הטקסיות הקבועה של קפה, עיתונים, תשבצים, בדים, שוק וכאלה. התעוררתי ונחתתי בחלק השני של יום שישי. בחלק שבסיומו אני אמורה לחזור לישון. והנה, רק התעוררתי.
הראש מלא בשינה, לא מצליח לצאת ממנה, העיניים כבדות.
והטלפון צלצל.
חברה התקשרה. עניתי, ומתוך הכבדות שמעתי יללות, יבבות, שברי מילים, הכלב, משטרה, כביש, נדרס. לא הצלחתי להבין כלום. המוח לא קלט, האוזניים לא שמעו. והיא ממשיכה לבכות, בהיסטריה. מה קרה אני שואלת, לא הבנתי כלום ממה שאמרת. ואז היא סיפרה. כולה היסטרית, בוכה, ממלמלת מילים. הפקחים תפסו את הכלב שלה בלי רצועה בגינה, והוא ברח, חצה כבישים בסערה, ברח לה. רצו להזמין לה משטרה. אידיוטים. בקיצור, השד לא היה כל כך נורא כמו שנשמע קודם. מקסימום יתנו לה קנס. והיא מצאה את הכלב. והכל בסדר. אבל המסכנה יושבת ברחוב, היסטרית, בוכה, נסערת. היה לה שבוע קשה. התחילה עבודה חדשה, לא מצליחה לעשות כלום, כולה בלחץ, לא נושמת, סוג של התקף חרדה. ורק היה חסר לה שני פקחים אידיוטים שיפחידו אותה ואת הכלב שלה עד מוות. שינסתי מותניים וכל הרגשות החמלתיים שלי התחילו לפעול, והרגעתי אותה. ותמכתי בה. ועודדתי אותה. ויהיה בסדר ואת תעברי את זה, וזאת רק תקופה, ואת טובה, הרבה יותר טובה מכולם, וזאת רק ההתחלה, ובסך הכל נכנסת לנעליים שנראות לך גדולות מידי, אבל עוד חודש תצחקי על זה, ותביני שהתפקיד הזה קטן עליך, והכל יהיה בסדר. והכלב בסדר, וזה מה שחשוב. ואני אבוא, ונשב ונחשוב איך מתמודדים טוב יותר עם התפקיד החדש, ורק אל תדאגי נשמה, ותירגע, קחי נשימה עמוקה, והכל יהיה בסדר. את טובה, את חזקה והכל קטן עלייך. זה לא נורא כמו שזה נראה וזה יעבור.
והיא נרגעה בסוף. הפסיקה לבכות. רועדת, נסערת, אבל קצת יותר שקטה. והיא תלך הביתה, ותעשה עוד כמה דברים שצריכה, ואחר כך ניפגש ונשב ונחשוב ביחד. רק אל תדאגיי נשמה שלי, יהיה בסדר.

ועכשיו אני יושבת פה. התעוררתי כבר לגמרי. חצי שעה של סלולרי באוזן, בכי וחמלה. המתכון המושלם להתעוררות מיידית.

אני אצא אליה עוד מעט. ואשתה את הקפה שפסחתי עליו בבוקר. ואדבר איתה וארגיע אותה.
ככה אני. התעוררתי בבוקר, כולי כבדה ועייפה, מלאה במחשבות של רחמים עצמיים על מצבי הרעוע, על הגברים שאני לא מצליחה לפגוש, על הציפיות, ההבטחות והאכזבות. והנה העולם מבחוץ דפק במלוא עוצמתו והוציא אותי מעצמי, והשכיח את צרותי ותבע ממני, דרש בתוקף, שאסתכל רק עליו, ואהיה רק בשבילו. וכך היה.

מה לעשות. לא רק אני קיימת בעולם.
וזה טוב.

6
מה קורה לי? אתמול היה פה שולט, עכשיו בדרך לפה נשלט. אני כולי ממוקדת ברצון לחוות, להתנסות. להבין. להרגיש. למצות. לממש. להגשים.
אני לא יודעת מה הם חושבים כשהם מגיעים לפה. אבל הם מופתעים כשרואים אותי. כששומעים.
מבינה ולא מבינה למה. אולי כי אני נורמלית מידי. סקסית מידי. משהו מוזר קורה להם פה. משהו מסתורי. אולי כי אני מסתורית מידי. הם לא מבינים. הם לא מצליחים לעכל אותי.. להפנים.
נו טוב.. זה יעבור להם. אם תינתן להם ההזדמנות.
אני חושבת שהמפגשים האלו נועדו בעיקר להפיג את הרצון שלי לראות אותו, את הנשוי, את העבד.
אני נשארת רגועה, שלווה, בטוחה, והם מגיעים. הם רואים אותי. ואני אדישה. מחכה להישבר. להתפרץ, להימחץ. מחכה שמישהו יעשה לי את זה. כמוהו.
אבל הוא נמצא אי שם, עם אישתו. מתאר את החוויות העוברות עליו כ"רגילות", לא ממצות, בנאליות. ואילו אני חושבת, שהוא שם סוגד לאישתו, מרעיף עליה אהבה. כי הוא לא יכול אחרת. הוא עם אישה. והוא נגנב כשהוא עם אישה. גם אם זאת רק אשתו. ואולי דווקא בגלל שזאת.. אשתו. אני בטוחה שהם מנסים לעשות ילד. לחוות את המאורע הענק הזה, של ההפריה, של הקליטה, של הנתינה האלוהית הזאת.
הוא אומר שניסו, שלא הלך, אבל לא היו רציניים. אבל לי יש הרגשה, שעכשיו זה הזמן. ועכשיו הם עושים את זה.
יום שישי בערב. לא הלכתי לארוחה המשפחתית הקבועה.
היום הזה מבולגן. מעורפל. החלטתי למצות אותו עד תום עם העבד שהזמנתי לפה. להמשיך להתערפל, להתערבל, להתמסך..
כבר הצלחתי להתגבר על ההתאהבות הזאת. אבל משהו משאיר בי את האהבה.
אולי זאת רק פנטזיה, אבל היא קיימת בראשי, בזמן עירות, בזמן פיכחון.
ולכן היא מציאות. בשבילי.
ואני מניחה לה להיות, כי חושבת, שאהבה מהסוג הזה, לא חווים כל יום. ולמרות חוסר האפשרות שלה להתממש, בזמן הנוכחי, ולמרות שאני לא מקבלת את מבוקשי, אני לא יכולה לנטוש אותה.
אולי ההתעלמות שלו תגרום לזה לקרות. והיא תיעלם מתודעתי.
אבל משהו לא מאפשר לו ללכת.
הוא גם אוהב. והוא גם מתלבט. והוא גם לא יודע איך להתמודד עם מה שנפל עליו.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני רוצה להניח לו. אני רוצה שהוא יתפנה במלואו לאהבה הזאת שקיימת לו בחיים. זו שלא מספקת אותו.
הוא רגיש, והוא פגיע, והוא נשבר מהר. ואני..כאילו החזקה, צריכה להניח לו.
אבל מי אמר שאני החזקה.

7
לא האמנתי שדברים כאלה יכולים לקרות כאן. אבל כנראה, כאן, זה מיקרוקוסמוס של ה"שם".
זה עוד מדגם מייצג של הכיעור האנושי. למרות שחשבתי שיש כאן איזה קוד בסיסי של אמון, של כבוד הדדי, של כנות. אבל כנראה שטעיתי. כנראה שהייתי תמימה. וכנראה שהאנשים פה, הם לא שונים מאלו ש"שם".
הזמנתי אליי עבד. שהתנהג יפה. שנענה לבקשותיי. שהראה נכונות לבצע את המוטל עליו, את המשימות שנתתי, שהפגין כבוד, נימוס ואחריות.
ולא יאומן כי יסופר. האידיוט לא הגיע. בהתחלה, האיחור של חמש הדקות, נראה לי כסיבה מצויינת לעונש קשה. אחרי עשר דקות, הדמיון שלי כבר לא הצליח להעלות עונש מתאים. אבל ככל שנקפו הדקות, הבנתי שהוא לא יגיע.
כאילו וכל זה לא מספיק, העבד הנבזי לא שלח התנצלות, לא השמיע קול, בכלל.
כתבתי לו, הצלפתי בו עם מילותיי, והוא בשלו. מתעלם.
אני חושבת שזאת חוצפה שאין כדוגמתה. ולא בגלל שהוא גבר ואני אישה. ולא בגלל שהוא בן אדם (לא ממש, אבל נגיד) וגם אני. אלא בגלל שהקשר נוצר במסגרת הזאת, והייתה התחייבות עמוקה, של כנות, של כבוד. והיא הופרה. ובגדול.

אני לא בן אדם של חשבונות, של טינה ושל נקמה.
אבל נחצה פה איזה גבול, שמן הראוי להציגו כבל עם ועדה ולתלות אותו בשערי העיר - עירום, קשור. ולהצליף בו עד זוב דם. וכשכל זה נגמר, והוא מתחנן להפסיק, וכואב לו, וקשה לו, והשמש צורבת, והוא רעב, וגוסס - להמשיך.


8
טוב. אז אולי זה לא מתאים לי. אני כבר לא יודעת כלום. לא מה קורה לי, לא מה קורה להם. ולא מה קורה בכלל.
נפגשתי עם שולט, שרוצה להרגיש נשלט, ולא בטוח מה הוא יכול וממה הוא נהנה. קצת כמוני.
הפגישה היתה נעימה, רגועה, עד שניסינו להתעסק אחד עם השניה בנימה בידסמית.
היה משהו אמין בהתנהלות שלו, במבטים שלו, בהחצנת הרגשות שלו. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו. בקטנה. אבל בכל זאת, זה משהו.
הוא אמר שאין מצב שאני אהיה נשלטת. אני לא כזאת וזהו. אני שולטת וזה זורם לי בעורקים ואני לא יכולה להתכחש לזה.
ואני, כמו ציפור מפוחדת, שהוא הולך לנטוש, מיהרתי לצאת להגנתי וטענתי לחפותי. אמרתי לו, אולי כן, אולי אני יכולה, בוא ננסה.
וניסינו. והוא ציווה עליי. ואמר לי מה לעשות. ועשיתי. ורציתי להיכנס לזה עוד ועוד, אבל הרגשתי שם משהו שקרי. הרגשתי שצריך אהבה. שאי אפשר לעשות את זה ככה סתם. סתם כי הוא אומר. יכול להיות שחסרה לי חוליה בהבנת התהליך, ולכן אני לא מסוגלת לעשות את זה כך. אבל זה מה שהרגשתי. ואני מנסה לא להילחם עם מה שאני מרגישה.
המשכנו במשחק השליטה הקטן, עד שביקש שאעמוד בפינה. זה כבר נראה לי מוגזם. לא מצאתי טעם לכך. לא רציתי להיות במרחק של יותר מסנטימטר ממנו. לא רציתי להפסיק לגעת. רציתי שזה יוביל כבר למשהו יותר משמעותי מסתם מפגש קר ורדוד. אולי דווקא בגלל זה, הייתי צריכה ללכת לעמוד בפינה. אבל במקום זאת, ביקשתי להפסיק.
הסתכלתי על הפנים שלו, יפות, נעימות, משרות בטחון, ולא יכולתי להוציא לעצמי מהראש את האפשרות שהאדם הזה יהיה אי פעם אהובי. לא הבנתי את הקשר, בין מה שאנחנו עושים בדקות הגורליות האלה, לבין האפשרות העתידית הזאת. האם זה, יוביל לזה.
אחר כך ניסינו את הצד השני. שהיה כשלון גמור. לא באיך שתיפקדתי ולא באיך שהוא עשה את המוטל עליו. אלא במה שהרגשתי.
לפחות בצד הנשלט, הרגשתי התרגשות מעצם היותי נשלטת, נרגשת מעצם היותי כנועה. מקום שאינו מוכר לי, ומסקרן אותי ומושך.
אבל כששלטתי, לא הרגשתי כלום. תעשה ככה עד מחר מצידי, וזה לא יזיז לי. אדישה. שאננה. מסתכלת על הקירות ולא מבינה.
אבל בשני המקרים, היה די ברור, שגירוי מיני, לא היה שם בכלל.
שוב, יכול להיות, שאני צריכה רגש לזה. אחרת זה לא ילך. שצריך לבנות משהו נורמלי קודם כל, ואז להתחיל לשחק ולהשתעשע. אבל מאידך, אולי, רק אולי, יכול להיות שזה בכלל לא מתאים לי. והמשיכה שלי לעניין היא תיאורטית בלבד. וברגע שזה מגיע למעשים, אני הופכת להיות נורמלית לחלוטין. לא מאפשרת לעצמי להשתחרר. לא מאפשרת לדחפים האלו לצאת החוצה.
ואולי בכלל.. הם לא קיימים.
קשה לי לקבל את זה. כי אני יודעת שכן. אני מרגישה את השליטה בכל אלמנט בחיי. ובמיטה עוד יותר. אני יכולה להיות א-מינית לגמרי, עד שאני מתחילה לשלוט. עד שאני לוקחת את המושכות לידיים. ואז זה מגרה אותי. ואז אני מתחממת.
ומצד שני, לפעמים, אני כל כך רוצה לצאת מהמקום הזה, של ההובלה, של ההחלטה, של היוזמה. ורוצה שמישהו יבוא, יתפוס עליי פיקוד, וינווט אותי למרומים, מבלי שיהיה לי בכלל חלק בזה.
אז זה קיים, או לא קיים?

9
אחרי סופשבוע גדוש בחוויות, אני מגיעה לעבודה, באיחור של שעה, רגועה, שלווה, לא ממוקדת. שולטת, נשלטת, מלאה בזוויות הסתכלות חדשות על העולם, ברשמים מעניינים.
דוחה את המוטל עליי, ונשארת רק לעוד רגע, במחשבות על מה שמתרחש בחיי בימים האחרונים.
הפכתי להיות כלבה צייתנית. נתתי לעצמי להתנסות בכך. וראיתי כי טוב. אני מכבדת את האדון שלי. לא סוטה מדרך הישר.
המחשבות על עבד שפל וכנוע אינן מרפות. אני רוצה שיסגדו לי, שיעריצו, שיאהבו, שלא יוכלו בלעדיי.
אני יודעת שהוא יגיע. ואולי, רק אולי, תוכל לצמוח מזה זוגיות נפלאה.
אבל לא יכולתי לוותר לעצמי על עולם הכניעה, החוסר שליטה. וזה עולם מעניין מאין כמוהו. זה מאפשר לי לראות את הדברים אחרת.
אתמול, אחרי שיחה עם האדון שלי, שיחה ארוכה ומעניינת, הגעתי לעבודה. המעבר בין החוסר שליטה, לשליטה המקסימלית שעבודתי דורשת, היה מעבר מדהים. סוריאליסטי. מסנוורת מזרקורי אדוני, מעורפלת מעול שליטתו, נשאבתי ללחץ ולדרישות המיידיות של העבודה. החזרתי לעצמי את השליטה המדומה על חיי. רוצה כבר לחזור לעולם ההוא. שבו השליטה על חיי נתונה לאדוני, והניווט במושכות חיי מופקד בידיו בלבד.

מוזר. אבל מעניין.

10
אני רוצה שהוא יבוא לפה. עכשיו. יחנה את האופנוע שלו למטה. ואני אשמע אותו. הלב שלי כמעט יפול לתחתונים. אבל אתעשת מהר.הוא יצלצל בדלת, ורוני ינבח בהיסטריה. אני אבעט בו בעדינות. והוא ישתתק.
אציץ מאחורי הדלת, ואראה אותו. עומד שם. כנוע. יפה. קירח. מלאך.
אפתח את הדלת, והוא יחייך את החיוך החבוי והביישני שלו. יסתכל עליי. ייכנס. אני אסתכל עליו. לא אדע אם לעטוף אותו באהבה או להתחיל להרביץ לו.
הוא ייכנס. יתפשט. כמו שהוריתי לו. הגוף הלבן והגדול שלו יחשף מול עיני. כמעט לא אוכל לעצור את עצמי, מלחבק אותו. מלנשק כל איבר ואיבר בגופו.
הוא ירד על ארבע. ירכין את ראשו. ויחכה.
אני אגיד לו, קום עבד! קום מהתנוחה המבזה הזאת. והוא יקום. ואני אתקרב אליו, ואחבק אותו. חזק. והוא יעטוף אותי אליו, חזק. מאוד חזק.
אסתכל עליו, ואראה שהוא מתרגש. אעצור רק בקושי את הדמעות. ואוהב אותו. כל כך כל כך אוהב.
לאחר מכן, אפשוט את מכנסיי, אשב על הספה ואצווה עליו לבוא אל בין רגליי. התשוקה שלי תגאה, ולא אוכל להסיר את עיני מהיופי שלו, מהרוך, מהכניעה, מהאהבה שלו אליי.
הוא יתחיל למצוץ אותי, לאכול אותי, לשתות אותי, לבלוע אותי. ואני אמשוך אותו אליי, באיבוד שליטה רגעי, ואנשק אותו כל כך עמוק וחזק. כי אני חייבת לטעום אותו גם. לא יכולה להישאר שם למעלה, מבלי להרגיש את הטעם הנפלא הזה. של האהבה.
הוא יתנתק ממני. יתרחק מעט מראשי. ואני אסטור לו. חזק. הפנים שלו יתעוותו. מהכאב. מהבהלה.
הוא יסתכל עליי. באהבה. ואני ארגיש את זעמי משתלט עליי. ארצה לפרוץ בבכי. ובמקום זה, היד שלי תתרומם, במהירות, בעוצמה, ותסטור לו שוב. ושוב. ושוב. והיד שלי תכאב, והפנים שלו אילמות. ואני מרגישה את הדמעות עולות. וכועסת. כל כך כועסת. וסוטרת לו שוב.
ואני אדחוף אותו חזרה למטה. אליי. לתוכי.
אני אסתכל עליו, כולו נפעם, כולו ממוקד, מרוכז, רוצה כל כך שיהיה לי טוב.
וטוב לי. טוב לי לראות אותו בין רגליי. את פניו מבריקות לגמרי מרטיבותי. את לשונו מלקקת אותי בתאווה. והאצבעות שלו ייכנסו אליי. בהתחלה שתיים. אחרי זה שלוש. והוא עדין. אבל חזק. יודע בדיוק לאן הוא הולך. ואני רוצה להתמסר. אני רוצה להישען, אני רוצה להשתחרר. אבל מכווצת. כולי ממוקדת במקום הזה, בקצה לשונו שנוגעת בי. ואני עוצרת לרגע, מסתכלת עליו, וסוטרת לו שוב. הוא שואל אותי, מפוחד, טוב לך? ואני עונה לו, מאוד. והוא ממשיך, גונח, נאנח. אני מעלה אותו אליי, הוא עומד על ברכיו, ואני מושכת אותו אל תוכי.
אני מתמלאת בו. באהבה שלו. בתשוקה שלו. עכשיו זה כבר לא עוזר לי. ואני מרגישה את הכל מתפרץ. ובמקום לבכות אני אוחזת בגבו חזק. מוחצת אותו. צובטת אותו. והוא נאנק.
תכאיב לי, אני מבקשת. והוא תופס אותי חזק. וזה כואב. מסיח את דעתי מאותו כאב פנימי שכל כך רוצה לצאת החוצה.

אני לא יכולה להמשיך. כי עוד שניה אני אשתגע פה.
והוא, בלי שום צל של בושה, נשאר בבית עם אשתו. מדחיק את אונו, מערפל את אהבתו, ומשאיר אותי פה, עם הגירוי האינסופי הזה, העוצמה שלא משתחררת והאהבה שלא נגמרת.

11
זה מזכיר לי את הימים ההם. את הימים שבהם הייתי מתהוללת רצינית. הייתי עם גבר אחד, שניים, שניים ואישה, רק אישה, שתי נשים. מה לא עשינו. איפה לא היינו. ובאילו כמויות.
אבל זה נגמר. כבר עשר שנים. זה לא קיים.
ומה שנשאר, זאת נשמה קרועה, מרוסקת, שמנסה לאסוף את רסיסיה המפוזרים, ולהגיע אל האמת. אל אותם רגעים, בהם לא קיימות שאלות, לא קיימים פחדים, לא קיימים רצונות ולא קיימים חוסרים.
אני חוזרת למקום הזה. למקום המיני. נוטף הזימה, חסר הגבולות וחסר המעצורים.
רק שהפעם, כולי מלאה מעצורים ומחסומים.
יודעת שהמקום הזה יכול להביא דברים טובים. הדרך המשוחררת, הפתיחות, הרצון לרצות, להעניק, לאהוב. קיים פה. ובכמויות.
השאלה מאיזה כיוון זה יבוא. ולאן זה ילך.
בינתיים הם מגיעים במנות קטנות. רסיסים מעורפלים, שברים חסרי צורה וזהות. נישאים עם הרוח, מגיעים אל סף ביתי. ואני מסתכלת, מקשיבה, נוגעת. אבל זה עוד לא זה.
זה עוד לא כאן.
הרוח נושבת בכיוון הנכון. אני מריחה את הריחות שהיא מביאה איתה. אבל זה רק גירוי רגעי, זו רק טעימה קטנה. זה מדגדג לי בבטן, ומפתח לי את הרעב.
איזה בוקר קשה. כואב לי הגב. ככה סתם בלי שום סיבה. חושבת אולי זה הרגשות שמציפים אותי, מתרכזים בנקודה הזאת בגב. נעצרים שם. זועקים שם. אני צריכה חום גוף, שישחרר את החסימה הזאת. שיפתח אותי, שימשוך אליו את כל הכאב הזה.
כבר ארבע שנים, שאני לא מתעסקת בדברים האלה. בדברים שאני מתעסקת בהם פה. חלומות, ניתוחים, פרשנויות, הבנות, תובנות, משמעויות.
נדרתי נדר. להפסיק. להימנע מכל רטרוספקטיבה שמפנה את הזרקור לתוכי. לא רוצה לראות. לא רוצה לחשוב. והנה אני כאן, מזרימה מילים על גלי תודעתי, משחררת את הקיטור שנפשי מייצרת.
אולי זאת הסיבה בעצם,לכאב בגב. השחרור הזה. שרוצה לצאת החוצה. ולא מוצא את הדרך הנכונה.
ארבע שנים של שתיקה. של אילמות. של התנזרות. כן כן. גם ממין. מקשרים. מאהבה. ובעיקר בעיקר, מהתעסקות עצמית. כן כן. גם אוננות. אבל בעיקר מההתעסקות הזאת במחשבות, ברגשות, מודעות קוראים לזה.. אני חושבת. מודעות, שמטריפה את הדעת.
והנה חזרתי. שלב אחרי שלב. צעד אחר צעד. לאט. בזהירות. נתתי מעט, קיבלתי מעט. והדברים התפתחו, ולפני שהספקתי, כבר הייתי עמוק בתוך מערכות יחסים מקבילות, בתוך סשנים מטורפים, בתוך אירועי סקס והתאהבויות בלתי פוסקות.
ככה אני. הכל או כלום. שחור או לבן.
ואני רוצה לעצור. אני רוצה כבר לנוח. לשבת בבית. להירגע.
אבל משום מה, הגורל חושב עליי אחרת. הוא רוצה שאמשיך להתערבל עם נפלאות הקיום. שלא אעצור. שלא אפסיק. ואני, כנועה למרותו, נשלטת על ידי גחמותיו, נסחפת עם הזרם וממשיכה.
פוגשת, טועמת, שואלת, מגלה, נוגעת, מרגישה, אוהבת, נפגעת, נסחטת, מתמלאת.
התנועה הבלתי פוסקת הזאת. היציבות שבחוסר יציבות. הם אלו שממלאים את חיי.
ואני, שוכבת ערומה, ידיי פרושות לצדדים, מקבלת אותו באהבה. הוא נוגע בי בכל מקום בגוף, נכנס אליי, יוצא ממני, ושב וחוזר. מערבל את נשמתי. מנער את גופי. מבלבל את ראשי.

היום יש קונצרט, ועוד אירוע, וצילומים, והאינסטלטור צריך להגיע כדי לפתוח את הסתימה באמבטיה.
הכל באותה שעה בערך. לא יודעת איך אספיק. איך אעשה. ואם בכלל.
אולי בסוף אבטל הכל, ואתפנה לדבר היחיד שבאמת חשוב. האינסטלטור.

12
זהו. עשיתי את זה. עברתי את זה. ואני בחיים. ולא סתם בחיים.
אני לא מאמינה שזה קרה. זה היה מבהיל, מרגש, כואב, מהמם. אבל אני שמחה שזה קרה.
היינו באמצע סשן היכרות, גישושים, שבמהירה הפכו למעשים נחושים, ברורים, וחד משמעיים.
פתאום הרגשתי שלא בא לי. הרגשתי שאני רוצה שיענגו אותי. הייתי כל כך חמה, כל כך רציתי אותו, שהרגשתי שמטפטף לי כבר על השטיח. רציתי שיגע בי. רציתי שיאכל אותי. אבל הוא רצה משהו אחר. והסשן, היה כזה. מה שהוא רוצה. רק מה שהוא רוצה.
אז הפסקתי לרגע.
מישהו אמר לך להפסיק, הוא שאל. לא, עניתי. אז למה את מפסיקה, המשיך. שתקתי. הורדתי את הראש. הרמתי אותו. הסתכלתי בעיניו. ואז זה הגיע. לא האמנתי שאני שומעת את זה. לא זוכרת מחשבה קודמת לכך שאומרת לי לבטא את המילים הללו. לא זוכרת רצון כזה. אבל שמעתי את עצמי אומרת, תוך כדי מבט מתריס לעיניו, תעניש אותי.
המילים היו ברורות וחזקות. ניסיתי לחשוב לרגע, על מה שזה עתה שמעתי, שיוצא מהפה שלי. אבל לפני שהספקתי לחשוב, הרגשתי אותה. את הצריבה. את הכאב. מבוהלת, נסערת, לא מבינה, הרגשתי עוד אחת. עכשיו זה היה ברור. לא השתמע לשתי פנים, הוא הכניס לי סטירה. ואחריה, עוד אחת.
התנשפויות החרמנות, שנשמעו ברורות ברחבי החדר,התגברו. הבהלה הסעירה אותי, והאוויר יצא, ונכנס, בקצב מהיר, עם קולות לא ברורים, שעד מהירה נשמעו כמו יבבות חרישיות, שהתחזקו ליללות כאב. כן. התחלתי לבכות.
נשענתי אחורה, נשכבתי על השטיח, ונתתי לנשימות האלה להמשיך ולהוציא הכל. כל נשימה, העלתה במעלה הגרון, אל העיניים, עוד ועוד דמעות. והם זלגו החוצה. יצאו. התפרצו. הרטיבו לי את הפנים, טיפטפו על השטיח.
שמעתי את קולו, מתרכך, מבוהל, קורא לי בשמי, שואל אותי, מה קרה, את בסדר. אמרתי לו, בין הדמעות, כן כן, אני בסדר. והמשכתי בשלי. נתתי להן לצאת. נשמתי עמוק, והוצאתי עוד. כמה שהיה. הוא התקרב, רכן מעליי, נגע, ליטף, אבל מה קרה הוא שאל. אני מרוגשת, עניתי, מבוהלת, וזה בסדר. זה טוב. זה אושר. זה כאב. זה הכל ביחד.
לא הפסקתי עד שזה הפסיק לבד. נתתי לעצמי להיות במקום הזה. הרגשתי טוב. התפנקתי על השחרור. על המקום הזה שניתן לי.

כבר שנים שלא עשיתי מה שאומרים לי לעשות. אפילו בצבא הצלחתי להתחמק מזה בדרכים משונות. ופתאום, עשיתי, רק מה שנאמר לי לעשות.
כבר שנים שאני בשליטה כזאת, שמשיגה תמיד את מה שאני רוצה. ואם יודעת שלא אוכל להשיג, שולטת ברצון שלי, ולא רוצה. התוצאה, היא אותה תוצאה. אני עושה, רק מה שאני רוצה. והנה פתאום, רציתי ורציתי, ולא קיבלתי. לא יכולתי אפילו לבקש.
ואם כל זה עוד לא מספיק, לזעזוע הרגשי שעברתי, אז גם הרביצו לי. שתי סטירות מצלצלות, כואבות, מבהילות, נחתו עליי, והראו לי בדיוק באיזה מקום אני נמצאת.
מקום של חוסר שליטה.

עוד לא החלטתי אם זה מקום טוב או לא. מה גם שזו רק התנסות ראשונה.
ועוד לא חוויתי שליטה טוטאלית. ואני יודעת שהדרך לשם ארוכה.
אבל מה שבטוח, הוא, שאני כבר לא בתולה.
הגוף כואב. עייף. צריך לישון עוד כמה שעות. אם אפשר ימים. להיעלם. להפסיק. לחדול.
סוגיית האינסטלטור עדיין מרחפת על פני הבית. יבוא או לא יבוא. יפתח או לא יפתח. קבענו להבוקר, כי אתמול בערב היה לו קצת מאוחר. נו, טוב. התפניתי לדברים חשובים באמת. או שאולי הדבר החשוב באמת זאת האמבטיה. לא יודעת. מעורפלת. מותשת. כואבת.


13
איך אמשוך את היום הזה עם העייפות הזאת. או שאולי במהלך היום היא תתפוגג. תיעלם. רוצה להגיע בחתיכה אחת עד לארבע בבוקר. אולי זה יקרה. ואולי לא. לא משנה. אני מבולבלת. אולי לא צריך. אולי צריך להירגע. לנוח יום אחד. להתנתק.
כל יום אני קמה בבוקר ומחליטה, היום אני נחה. וכל יום זה לא קורה. כל יום משהו חדש מתרחש, מנער אותי, מזעזע. רוצה לחדול, אבל לא יכולה.


14
אתמול טלי הייתה אצלי. העלתה בי נשכחות. הגיעה בזמן כזה, שאני פעילה, פועלת, מופעלת. אז אחרי שיחה בנאלית על עבודה, נעליים וכאלה, אמרתי לה. אמרתי לה שנכנסתי לעניינים האלה, שאני מתנסה, חווה. היא פערה עיניים, ואמרה, סחטיין עלייך אחותי. כן, יש לה ראש פתוח, היא רוצה גם. אומרת שזה קיים אצלה. טוב נו, אצל מי לא. היא נראתה טוב. אולי רזתה, למרות שטענה שלא. פתאום חשבתי עליה באופן אחר. אולי זה ניכר במבטים שלי, בשתיקות שלי, בהשתאות. בעצם, במחשבה שניה, אני חושבת שבכל פגישה שלנו זה קיים. נפגשות פעם בכמה חודשים. היא זורקת מילה, אני מגניבה מבט. זה לא נאמר. אבל קיים. אולי זה יקרה פעם, ואולי לא.

העניין עם הנשים אינו חדל. זנחתי אותו לטובת הגברים. לטובת "האחר". אולי לטובת הנורמליות. אבל אין כמו לגעת באישה. להרגיש אותה מתפתלת כשהידיים שלי נוגעות, נכנסות. אין כמו העור החלק, הקימורים העדינים. השבריריות המשולבת עם העוצמה. והיופי. כמה יופי.
אבל אני כבר לא ממש זוכרת. קשה לי לחיות את זה שוב. בטח לא עכשיו. עם הגברים,הסערות הרגשיות, העייפות, העומס.
מנסה לדמיין בכל כוחי את הפעם האחרונה, את התשוקה הזאת לאישה. ולא מצליחה. זה לא עולה.
אולי אין בי את הצורך הזה להעלות את החוויות אל רוחי. אולי מקומן הוא אי שם בנבכי הזכרון, ואין משמעות או רצון אמיתי להחיות אותן מחדש.
אבל זה קיים. זה בתוכי. האהבה הזאת. התשוקה הזאת. ואני שמחה על כך. מודה על האפשרות שהייתה לי, לגעת בה, לנשום אותה, לחיות אותה. לאהוב אותה אהבה גדולה.

היום היא נמצאת במקום אחר. היא ניתקה קשר. ביקשה להתנקות מהעבר, ממני. רצתה לעשות אהבה עם אלוהים, ואמרה שהזכרונות מפריעים לה. לא מאפשרים לה להתאחד עם הבורא.
אז נתתי לה ללכת. בלב כואב. אבל בפרגון. היא מצאה דרך אחרת. דרך שעושה לה טוב. והתחתנה. את שלב ההפריה כבר לא הספקתי לראות, מאחר והקשר נותק. אבל אני מאמינה שאחרי שיצאתי לה מהחיים, היא הצליחה להתנקות, והנשמה שלה קיבלה את המתנה הנפלאה הזאת. והיא הצליחה להיכנס להריון.
חושבת עליה, ומקווה, שהיא מתהלכת בימים אלו בבית, כשזאטוטים מסתובבים בין רגליה, וכרסה בין שיניה. בדיוק כמו שרצתה.

למרות שלפעמים, ככה, בלי שאף אחד רואה. בטח לא הוא.. השוכן במרומים. אני חושבת, מדמיינת, שאני רואה אותה ככה במקרה, ברחוב תל אביבי סואן. הולכת, זרוקה. ממש כמו פעם. צחה, נקייה, מלאכית. חזרה בשאלה. שבה אלינו. ובאה אליי.
מזל שאף אחד לא רואה.


15
אני יושבת במשרד. כל היום. לא רוצה לעבוד. לא רוצה לעשות. נאלצת להרים את הטלפון מפעם לפעם, לארגן משהו, לסדר משהו, לפתור בעיות, לתקן טעויות.
אבל הראש שלי במקום אחר לגמרי. בין הרגליים. כולו מלא בנפיחות הזאת שבאה והולכת, בגלי החום שפוקדים את בטני, במחזור הדם שדופק לי שם..שמרעיד אותי.
הסערה הזאת לא מפסיקה, מושכת אותי, מעיפה אותי, זורקת אותי לשם, מחזירה אותי לכאן.
מנערת את החיים שלי מכל בדל של שגרה.
פעם, זה היה המזון שלי, זה היה האוויר שאני נושמת - שגרה.
והיום, לא נשאר זכר למושג הזה. לדברים הרגילים שמילאו את חיי. המחוייבות היחידה שנשארה, זאת העבודה והכלב. למרות שגם אותו כבר התחלתי להזניח.
חשבתי שאני שולטת, אבל גיליתי שאני נשלטת. נשלטת על ידי הכוחות היצריים. זה לא חדש לי, אבל במסגרת הזאת, ובהקשר הזה, זה ברור לי. יותר ויותר.
השליטה על החיים שלי היא מדומה בלבד. אני שולטת על החוסר שליטה. על הניווט הסהרורי של חיי.


הייתה לי עכשיו שיחה עם מישהו. והוא אמר לי משהו. על מישהו. ועל מישהי. ועל עוד כמה אנשים, וחוויות. ולפני שהספקתי להבין, קלטתי שהוא מדבר על אנשים שאני בקשר איתם, מהאתר הזה, ולפי מה שאמר, הבנתי שיש איזו ביצה רוחשת וגועשת פה מסביב, ואיכשהו, נכנסתי גם אני אליה.
לא התכוונתי. באמת שלא התכוונתי. אני לא יצור חברתי במיוחד. ואני לא טובה בדברים האלה.
לא רציתי להיות ככה. עמוק בפנים. זה יצא. נפלט לי. התלהבתי. השתגעתי.
וזה נגמר.
אם יש משהו שאני לא מסוגלת לשאת. זה שקרים. זה התחמקויות. זה חוסר כנות.
ואם הקשרים פה, מתנים את זה, אז אני פורשת.

16
ברזיל קרואטיה, אחת אפס.
אני במשרד. אחת עשרה בלילה. ולא יכולה לראות.. אם משהו משתנה שם.
שישתנה. שקרואטיה תנצח.. קצת טעם לחיים.

מקבלת פקודות, ציוויים, דרישות. מאנשים אחרים. אנשים שאני לא מכירה. אנשים שרוצים לשלוט בי.
חלק אני מבצעת, חלק לא. אני סוררת. לא ממושמעת. לא קל לי. בכלל.
לא מבינה אותם. זאת אומרת, מבינה.. אבל קצת קשה לי לקבל. רוצה להבין יותר. מה גורם להם להיות כאלה פריקים של הכוח, של השליטה. מה.. הם מרגישים קטנים בעולם? שצריכים את השליטה הזאת, את ההשפעה הזאת על החיים של בן אדם. של אישה. הם מרגישים קטנים לידי? שצריכים להגדיל את עצמם על ידי השפלתי, על ידי שליטה בי. או שפשוט, הם רוצים עוד ועוד שליטה. עוד ועוד כוח. וזה אף פעם לא מספיק להם. ואולי בכלל, זה בסך הכל עושה להם קיק, מגרה אותם מינית. ותו לא. לא יודעת.
ומעניין, שאף אחד מהם, עוד לא השכיל לבוא עם תשובות טובות.
רובם ככולם עונים, כי ככה אני אוהב. ככה טוב לי. זה מגרה אותי. אבל ההסברים העמוקים יותר, לא קיימים. אולי זה בגלל שאין ביכולתם להביא לידי ביטוי את הרגשות, את הדחפים. ואולי זה בגלל, שאין למילים מקום, במקומות העוצמתיים והקיצוניים האלה.
רק מלכה אחת, אמרה לי, שהיא מעניקה השפלה, מעניקה כאב. עושה את זה באהבה. נותנת להם את מה שהם רוצים. ככה, פשוט. אקט של אהבה.
ובאמת, בעיני כל אחד מהם, אני רואה את הניצוץ הזה. את הניצוץ שכמה לאהבה. לכניעה. להתמסרות. אולי ההתמסרות שלהם היא מהצד השני. אולי הם אוהבים. אני לא יודעת. ובטח שלא רואה. והאמת, גם לא כל כך מרגישה. עוד לא.
חם לי. אני עם מגפיים, באמצע הקיץ. מזל שהבאתי איתי סנדלים. הם בארגז באופנוע, וברגע שאגיע לשם, אחליף. מרגישה בוערת. בעירה כזאת, שמתחילה בכפות הרגליים. עולה לשוקיים, לירכיים, לא פוסחת על השפתיים, החיצוניות, הפנימיות, הנרתיק, הדגדגן, במעלה הבטן, אל הסרעפת, החזה, הגרון, הפנים, השיער.
חם לי.
הכל חם מידי. בוער. שורף.
רק כשאני בעבודה, ומתפנה לעסוק בדברים הבנאליים, אני מצטננת. מתקררת. נרגעת.
למרות שדווקא המקום הזה, של העבודה, היה המקום הכי אינטנסיבי ולחוץ.
אבל זה נגמר. התקופה הזאת מאחורי. ועכשיו.. עכשיו אני פה. עם זה. איתם.

איך אפשר לעשות ככה אהבה. אני לא יודעת. אני מנסה. לא בטוחה שאצליח. בטוחה בהתנסות, בחוויה, ברצון להתמסרות. אבל לא רואה שזה קורה.
טוב, סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי.


17
אכזבה. השלמה. קבלה. שקט. רוגע. שלווה.
זה בסיכום קצר ותמציתי, מה שעבר עליי איתו.
האכזבה הגיעה ממנו. זאת לא מילה שלי הפעם. הוא ציפה, הוא רצה, הוא חשב שזה הולך להיות זה. שזה הדבר הכי טוב שהזדמן לו, כדי לממש את רצונותיו. להכאיב. לשלוט. השד יודע מה.
והוא התאכזב. לא נעים. אבל מעולם לא הבטחתי. לא יכולתי לדעת, אם אני מתאימה, אם אני יכולה לעשות את מה שהוא חושב שהוא רוצה לעשות. גם הוא לא יודע. אבל לפחות ניסה.
טוב נו, גם אני.
למרות שהספקות שלי היו שם. מהתחלה. הוא רצה להאמין, ואני, לשם שינוי, הייתי המציאותית.
מה שיצא מזה, זה סיום מהיר וקולע. מדויק. ענייני.

קמתי, אמרתי, עצור. והלכתי. בערך. אולי התמהמתי קצת.. אבל זה רק בגלל שהייתי עייפה מכדי לקום מהמיטה. טוב נו, אולי גם חשבתי שיגיד משהו.
והוא, במקום להגיב. לדבר. לשמוע. החליט לשתוק. שזה לגיטימי.
אבל ככה יקירי, אין מצב לעשות אהבה. לפחות לא איתי.
אבל כנראה שזה היה ברור. שאהבה, לא תצמח מהסיפור הזה. אני עם האהבה שלי, הוא עם שלו. שני אנשים גדולים. מבינים. שני עולמות מלאים. שונים. ועם זאת, נראה היה, שכל כך דומים.
דומים או שונים, זה לא משנה. העיקר.. לא מתאימים.