7674

אני?!... מכורה?!...

כן. סוג של. למרות שכל עוד זה נעשה בכתלי ביתי.. אין הדבר מעיק על אף אחד.
אבל כן. משהו ממני התמכר לזה. לאתר. לבלוג. לכתיבה. לפורקן. לחשיפה. לתגובות.
בעיקר לכתיבה אני חושבת. אני אוהבת לכתוב. זה בטוח. הדרך בה המילים מוציאות את עצמי, מוצאת חן בעיני. משהו באינטונציה של התחביר.. נעימה לי.
והנה לקחו את זה ממני. כמעט. לא.. בעצם לא כמעט. לקחו ממני את עינת..אבל אני ממשיכה להתקיים.
המילה הזאת, פיית, מזכירה לכולם את פיית נו מור. ולי היא מזכירה דווקא, את הסצנה מהסרט "שליחות קטלנית 1". בה היא מסתכלת על גינת המשחקים, על רקע ניו יורק אני חושבת. בוהה, מעורפלת, שוקעת בחלומות. בהזיות. בנבואות זעם. והנה הילדים, משחקים בעליצות בגן, בנדנדות, בקרוסלה. ואז זה קורה. השמדה המונית. פצצת אטום. או מה שזה לא היה. והעולם נשטף בחימה. בזעם. בהדף נוראי. בגל מתפרץ של אש מאכלת. וכולם נשרפים. כן.. גם הילדים. וכל מה שנשאר מהם זה שלדים מאופרים, מתפוררים. מתפזרים. וכלום.
ואז היא מתעוררת, ומגלה שחרטה על קרש את המילים NO FATE.
אז זהו. שם אני.
ולא חיה את זה ביומיום. לא חושבת על המוות. לא חושבת על הקץ. להיפך. הפרספקטיבה ה"בריאה" הזאת של החיים קצרים.. וכל זה, לא מדברת אליי. הקץ לא נחשב. לא מוחשב. לא מתחשבת בו.
מסתכלת רק על העכשיו. כאן ועכשיו.
וכנראה זאת הסיבה שאני גם מתמכרת כל כך בקלות. נסחפת. נבלעת. מתמוססת בים של חוויות, של מילים, של תשוקות. ואולי, כמו אחרי פצצת אטום, קצת נעלמת.
אבל למרות שנעלמת, תמיד יש מה שמחזיר אותי. שמושך אותי ברגע האחרון, מתוך המצולות.
אם זה עלבון, או בגידה, או פגיעה. תמיד הפנטזיה, האשליה שאני נבלעת לתוכה, מתנפצת.
איכשהו. מפסיקה.
ואני שוב על הרגליים. פותחת את העיניים, וכמעט מגלה.. שחרטתי על הקרש את המילים האלו.
NO FATE.

נעים לי.
נעים לי להיות מודעת לשינויים שמתחוללים סביבי. בתוכי. בי.
נעים לי לראות את התנועה המתמדת הזאת. שנקראת, החיים.
בין אם עולים, או יורדים. בין אם נוסקים, או מתרסקים. בין אם אני מאוהבת, או פגועה.
בכל מקרה. זה נעים.
אולי בדיעבד.
ואולי כאן ועכשיו.