7674

הטקסט של הבלוג הקודם, קצת מטריד אותי. מצד אחד רוצה להעלות אותו לבלוג הזה. הוא נראה לי שייך. ההימצאות שלו בקובץ וורד חיצוני לבלוג ולאתר, נראית לי בודדה. הוא קופץ לי כל פעם לתודעה, וגורם לי לחשוב. מה לעשות איתו. להעלות אותו כבלוק אחד, אני לא יכולה. יותר מידי מילים. להעלות אותו בקטעים, זה אפשרי, השאלה היא באיזה סדר. הרי עניין בעל חשיבות בבלוג, הוא עניין הסדר. התאריכים. המבנה שהולך מהסוף להתחלה. הפוסט הראשון, העליון, הוא נקודת הזמן האחרונה. וככל שמתקדמים במורד העמוד, הולכים אחורה בזמן. ופתאום להכניס פוסטים של לפני חודש, שיבואו ויקפצו פתאום אל ראש העמוד, זה לא נראה לי לעניין.
בקיצור אני קצת מוטרדת מזה.
אם הייתי יודעת שזה תהליך מהיר, אז במקום למחוק את הבלוג, הייתי פשוט משנה את הניק שלי, על גבי הכרטיס והפרופיל הקודם. אבל הייתי קצת היסטרית. קצת..בלשון המעטה.
עשיתי את זה מהר. פוסט אחרי פוסט, העתקתי, מחקתי. לקח לי שעתיים בערך. אבל אחרי זה הייתי רגועה, שהוא לא יכול להיכנס עכשיו, ולקרוא עליי. חוצפן.
זה לא פעם ראשונה שהוא עושה לי את זה. וכל פעם, אני נשבעת שמהיום, אני מתנתקת. ואז עוברים כמה חודשים צוננים, מקררים את המערכות, לאט לאט האמון נבנה שוב. האירועים הקודמים נשכחים. מודחקים. הוא מרגיש נוח לבקש ממני, ואני ממנו. נפתחים. ועוד קצת נפתחים. ואז שוב פעם, הבן זונה, תוקע סכין.
ככה זה. אנשים. כשגדול עליהם, כשמשהו לא מסתדר להם.. הם מתנערים. ועל הדרך, בהתנערות, יורדת סטירה, נכנסת בעיטה, נשלפת סכין. ופוגעת.

טוב. די.
בוקר חדש. יום חדש.
אוטוטו סופשבוע.