7674

זהו

אני אכתוב כמה שיותר עכשיו, כדי ל"דחוק את כל העבר" למטה.. עד שייכנס לתוך ה"ארכיון".
כל זה.. גם בתרתי משמע.
הראש מתפוצץ לי. צריכה לחזור לעבודה. המלחמה בגבול הצפון גזלה ממני הרבה נינוחות היום.
לחץ. לחץ. לחץ.
לפחות מצרה אחת נפטרתי. וזה הבלוג הזה. שגם הוא תרם לא מעט לחוסר הנוחות.
למרות שאם תשאלו אותי אם הכל בסדר עכשיו.. אז עדיין לא.
עדיין לא מוצא חן בעיני. עדיין הייתי רוצה שייראה כמו קודם.
למה הייתי צריכה למחוק אותו לעזאזל. להעלים את הסדר. את התאריכים. את הכותרות. את המבנה.
טוב, באמת מרגישה שקצת התחרפנתי. אבל זאת אני. מה לעשות.
קצת מחורפנת לפעמים. שרוטה קלות. ואולי קשות.
אבל מתפקדת.
ממשיכה לתפקד.
ועייפה.
שוב ערב בבית. שהולך להיגדע על ידי העבודה.
שוב ערב שתיכננתי לנוח בו, ושוב, לא נחה.
אם אין לי כלום, אז אני עושה בכוח שיהיה.
ואם יש, אני בוכה שיש.
בכל מקרה, לא ממש מצליחה לנוח.
וכל אלו, שאומרים שהם ינוחו בקבר..אז שיגידו.
אני אוהבת לנוח בחיים. לשים רגל על רגל, על השולחן, לבהות בכלום שמסביבי, ולנוח.

אולי אחזור רגע לערב של ההיסטריה. שלשום.
זה התחיל באיתותים די ברורים. קיבלתי הודעות בוטות, על זה שאני מזיינת את השכל.
לא נפגעתי או משהו. טבעי שיהיו אלה שלא רוצים לקרוא, או שרוצים ורוצים להתעצבן.
אבל עדיין, זאת הייתה איזו נורה אדומה שנדלקה.
אחר כך, היה עוד משהו. אני כבר לא ממש זוכרת מה. אולי תגובה שקיבלתי. ואולי אפילו עוד הודעה.
ואז הטלפון הארור. זה שבישר לי, שכנראה משהו מאוד מאוד מאוד לא נעים קורה פה.
זה שגרם לי, להיכנס ללחץ, לעצבים, לריצת אמוק, ולמחוק את הבלוג.

אני יושבת פה, ולא ממש מבינה מה עושה פה.
זאת אומרת, מבינה. נעים לי לכתוב. אבל עדיין, הראש. כואב. כמעט מתפוצץ.
זה בטח הסיגריות. אני מעשנת המון בימים האחרונים. ובכלל, בחודשיים האחרונים, נראה לי שעליתי בכמות. מקופסא קופסא וחצי, לכמעט שתיים ביום מוגזם.

אין ספק שאני צריכה לחזור לאיזו מסגרת.
משהו מאזן. מרגיע. תומך.
משהו שימלא את החוסרים האלה. החוסרים שגורמים לי להכניס עוד ועוד עשן, למצוץ עוד ועוד סיגריות, להוציא עוד ועוד מילים, ואולי גם לקבל עוד ועוד הכרה.
למרות שכבר שמתי לב, מנסיוני העשיר ברחבי הבלוג, שכמות הצופים לא ממש משנה לי את תדירות הכתיבה. כותבת כי ככה אני. והצופים, מעלים את ההנאה. אבל לא באים כתנאי לקיומה.
אבל המסגרת המאזנת הזאת. מה היא יכולה להיות.
חוץ מלחזור לשגרה שלי. השגרה של הלבד. שמאוד מרגיעה אותי. ומרגישה בה מאוד מאוזנת.
אבל אם כבר.. התחלתי לעשות שינוי, ואני מחפשת אולי לא להיות כל כך לבד, אז קדימה. תתמודדי. כן, זה לא קל. זה עמוס, והמינונים אצלי לא ממש נשלטים. ואני לא הכי יודעת להגיד לא, ואני מתלהבת ונסחפת, אבל אני כבר בתוך זה. אז למה לא להיות שם, עד שמשהו באמת יואיל בטובו להשתנות.
אבל בעצם, הוא כבר השתנה. אני כבר לא ממש לבד. וכן, זה פגם לי באיכות. אבל הוסיף לי עוד מהות. עוד תוכן. עוד עניין.
די
אני מסתבכת.
יותר מידי מילים לעכשיו.
עד כאן.