משהו מוזר קורה פה עם הבלוג.
אנשים פונים אליי, ואומרים לי, "קראתי" "הכל" ואני רוצה. בורסיה כזאת או אחרת.
אז אני, מתוך נסיון העבר, של אלה שקראו שני משפטים מהפרופיל שלי, שואלת אותם, מה קראת?
והם אומרים את הבלוג. ואני שואלת, מה? הכל??? והם לרוב, אומרים כן. או שמודים, שלא את הכל, אבל את הרוב. תודו. גם מרשים.
אז יוצא שאני קצת מבולבלת. מצד אחד, אלה המילים שלי. מילים שנובעות ממני, שמציגות את מה שעובר עליי, את מה שקורה לי, את מה שאני מרגישה. אבל מצד שני, הן רק מילים. ומילים יוצרות בדמיון של אנשים ישות בפני עצמה. ישות, שלא כל כך קשורה אליי. היא קשורה למאווים הפנימיים שלי, לתשוקות שלי, לחולשות שלי. אבל היא לא ממש מציגה אותי. ובטח ובטח, לא את האנרגיה שאני משדרת, את ה"תדר" שלי.
למרות שיש משהו ב"אינטונציה של התחביר" שכן מעביר את המסר. מעביר את הנשימות, את העצירות, אולי את הפחדים ואולי גם את התשוקות.
אז אנחנו מתחילים עם פער. הם רוצים להכיר משהו, שלא ממש מתקיים במציאות.
אתמול דיברתי עם מישהו שאמר לי שאני הרבה יותר שקולה במציאות. כמובן, זה לאחר שהכיר אותי דרך הבלוג. ובכלל, אני חושבת שהעניין הפנימי הזה, שמוצג לראווה בבלוג, הוא אופן בי, שיוצא החוצה ומשתחרר, רק אחרי שמכירים אותי. רק אחרי שאני מאפשרת לעצמי את המקום הזה, במחיצת בן אדם נוסף. ולכן, יש פער בין המציאות לבין הבלוג. בלי ספק יש.
ולא רק פער אובייקטיבי. אלא גם סובייקטיבי. כי הרי כל אדם מצייר בדמיונו משהו אחר נוכח המילים שלי.
והטקסטים. גם להם יש משמעות. אני לא יודעת עד כמה קראו. עד כמה העמיקו. עד כמה הפליגו בדמיון. את מה השמיטו. על מה דילגו. על מה התעכבו.
כן, אין ספק שזה יוצר בעייתיות. לא כזאת שמורגשת. אבל כזאת שנחשבת. לפחות בהתחלה.
הרי אחרי שרואים אותי ומרגישים אותי, המציאות מכה בפנים. ולאו דווקא לרעה. אבל באופן יחסי, גורף וכולל. ואני, כמו שאני במציאות, משתלטת על הדמיון. על מה שחשבו קודם. ואולי גם על מה שאני חשבתי קודם.
כי הרי אחרי הכל, כל המילים האלה, הן רצף מחשבות אינטנסיבי,שנכון בעיקר, לאותו רגע שמתרחש.
ורגע אחרי זה, במצב אחר, עם מישהו אחר, הוא הרי יכול להשתנות.
בקיצור, זה קצת מוזר.
ולמה אני כותבת את כל הדברים האלה בשבע בבוקר.
כי לפני שעה, בשש, היו הרבה הפצצות בצפון, כאלה שנפלו בצד שלנו, והן הגיעו אליי בשלט רחוק דרך הטלפון.
והשידורים בסכנה, ויורדים למקלטים, וקצת לחץ ובלאגן. על הבוקר.
אבל עכשיו כבר נרגע. וחוזרים לעבוד. אז יש לי זמן. לשתות את הקפה בנחת. ואולי אפילו להספיק לעבור בבית קפה לפני העבודה.
למרות שיום חמישי היום, שוב תחילת סוף השבוע. ומחר בבוקר, אני פוקדת את הקפה בכל מקרה, שוב.
משהו עם המלחמה הזאת בצפון מבשר לי על סופשבוע אינטנסיבי למדי. לא ממש אנוח. הטלפון לא ממש יפסיק לצלצל. ולא נותר לי, אלא לקוות, שאספיק סוף סוף לתפור את הבד ג'ינס שקניתי, ולעשות ממנו איזה מכנסיים מוצלחות.
מרגישה געגועים. ולא יודעת למה מתגעגעת.
לפני 18 שנים. 13 ביולי 2006 בשעה 3:58
