העיניים שלי נעצמות.
הייתי באנרגיות עצומות עד עכשיו. משש בבוקר. שמונים טלפונים במקביל, שלושים אי מיילים במקביל, שידורים על גבי שידורים, והקטיושות שנופלות ברקע, וכל שניה מישהו אומר לי, "בום, הנה.. שמעת?" ואני אומרת לו.. לא.. אבל שומעת בקול שלו איך הוא פוחד.
אבל צריך להמשיך לשדר, ולהראות לעולם איך זה נראה, ואיך זה מרגיש, ולדווח, ולפרש.
והכל עוד לפנינו. הערב. ומחר. ומחרתיים. וזה לא נראה כאילו זה הולך להיגמר.
אולי אני אקפוץ הביתה קצת לנוח. או שאולי אחכה עוד קצת. אמשוך עוד. גם ככה לנוח לא ממש יתנו לי. הטלפונים, והלחץ והבלאגן.
זה מן יום כזה. שלא משנה כמה המערכת תהיה משומנת ומסודרת טוב, תמיד יפלו שידורים, ויהיו בעיות, וצעקות, ולחץ. כי כולם רוצים להיות באוויר, וכולם רוצים את זה כאן ועכשיו.
אז יש לי שניה הפסקה, ואני נחה.
קראתי מקודם ב YNET, על מה שקורה. למרות הביפר שמוסר כל הזמן דיווחים מהשטח, והטלפונים שלא מפסיקים לצלצל ולדרוש דיווחים, עדיין, המילים הכתובות, והתמונות, עוררו בי חלחלה. משהו בי התצמרר. הרגשתי איזו פאניקה חולפת בגופי. ההרוגים. והפצועים. הבהלה. והחרדה. סגרתי את העמוד מהר, והמשכתי לעסוק בעיסוקים שלי.
פתאום חיפה בכותרות. ופתאום כרמיאל. ממש בתוך הארץ. ממש אינטנסיבי. וממש לא עושה קולות של הולך להיגמר.
כן..
מלחמה.
לפני 18 שנים. 13 ביולי 2006 בשעה 12:53
