טוב.. עוד אחד, וזה נגמר. להיום לפחות.
אחזור הביתה, ואימא שלי שם. מחכה לי. באה להתארח, לתקופה. אני לא יודעת אם אסתדר, אבל בתקופה כזאת, כשאני מבלה שמונה עשרה שעות מתוך עשרים וארבע בעבודה, זה לא נראה לי כל כך נורא. מה גם, שאחותי כנראה תגיע ביום שני, ואז בכלל נעשה קומונה בבית. שלושתנו ביחד.
רק חושבת על זה עכשיו, עם העיניים השורפות, והראש הכבד - ונחרדת.
אבל יאללה, אני אעבור את זה. כמו שעברתי כבר כל כך הרבה דברים. ויצאתי מהם, איכשהו, בשלום.
זה שוב פעם קרה. שוב פעם התחיל לי משהו.. ונגמר, עוד לפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון, או רובינזון קרוזו.. אני כבר לא יודעת מה אומרים..
חשבנו אולי זה יהיה פתרון נוח. ככה הוא הציג את זה לפחות. הוא אמר, שבמקום שאני אקפוץ ממיטה למיטה, אני אמצא לעצמי איזה בן זוג נוח, פרטנר לזיונים, שלפחות המקום הזה, יהיה יציב. ואז, עם היציבות הזאת, אלך לחפש לי בן זוג אמיתי.
כן.. הצעה פאתטית משהו.. במקום להציע את עצמו כמועמד מבטיח לבן זוג נורמלי, הוא מציע את עצמו במועמד לפרטנר לזיונים. מרימה את הגבות באדישות וחושבת לעצמי, עוד אחד. שמתחכם.
אז אפילו המבחן הפאתטי הזה הלך. נעלם. נגוז. התנדף. הוא לא עונה לי לטלפון. לא עונה להודעות. מרגישה קצת מפגרת. אבל באמת.. שלא מבינה. נכון שלא הייתה כימיה אסטרונומית, ונכון שאני נורא עסוקה. ואולי גם הוא, קצת טרוד ועסוק. אבל בכל זאת, אפשר לענות לטלפון, או להרים טלפון..
לא מבינה.. בחיי שלא. זאת אומרת, אם אסתכל על זה שוב, מתוך מסגרות החברה הנורמלית, אבין. נו.. כמו שכולם עושים. לא רוצים מישהי, אז מתעלמים וכאלה. אבל בחיי, שאני לא מבינה התנהגות כזאת. גם אם אתה לא רוצה, מה הבעיה הגדולה להגיד, אני לא רוצה. או להגיד, לא מתאים לי. חשבתי, או לא חשבתי, והחלטתי כך וכך.
אז כנראה שזאת בעיה. אני יודעת שלא קל להגיד לא. ולא קל להגיד אני לא. אבל אם יש לך ביצים כאלה מרשימות, למה לא לנצל אותם בדיוק לדברים מהסוג הזה.
טוב נו.. אז עוד אחד הלך. מה לעשות. עדיין יש עוד הרבה.
אבל כל פעם זה מפתיע מחדש. הדרך שבה ה"פרידה" נעשית. הטבעיות שבה אנשים ממשיכים הלאה. ומתעלמים.
לפחות.. אבל באמת לפחות.. אפשר להגיד תודה ושלום. זה המינימום אני חושבת.
האמת היא, שאני לא יודעת אפילו למה הלך. כן, מכירה את הטענה הבנאלית של, זה לא מתאים. אבל בכל זאת, מה היה בי כל כך רע שהוא לא רוצה אותי. לא מבינה. זה זה.. זה לא זה.. כל אלו, לא ממש מדברים אליי. אני לעומתם, נותנת צ'אנס, להכיר. לחוות. להרגיש. קצת יותר.
והם - לא.
ולא שאני טלית שכולה תכלת. וכן, אני חושבת שגם אני עשיתי את זה. והמשכתי הלאה באדישות. אבל אני לא חושבת שלא עניתי לטלפונים. ולא החזרתי הודעות. זה באמת לא נראה לי לעניין.
ואם במקרה כן עשיתי את זה, זה היה אחרי שביקשתי, פעם אחרי פעם, שיפסיקו להתקשר או משהו בסגנון.
יש לי עוד שעה לשרוף פה עד שמתחיל האולפן האחרון. ולכן אני חושבת, שאבלה פה עוד הרבה מול המסך, עם המילים, והמחשבות והעייפות.
ושוב פעם הטלפונים. והם לא מרוצים, והאלה מבקשים הארכה. ואני כבר לא יכולה לחשוב ישר.
אבל כן.. זה גורלי. זאת בחירתי. וכל אלו.. באחריותי.
איך בא לי שכבר משהו יצליח. ויהיה נעים, מהתחלה.. ועד הסוף. ואני לא מתכוונת לאולפנים ולשידורים, אלא לקשרים, להיכרויות וליחסים.
אז הוא אמר לי - הפעם, זה יהיה לפי הדרך שלי. וזה הרעיד אותי. רעד טוב.
אבל, מי יודע מה יהיה. ובאמת שלא חושבת על זה. אבל קצת נמאס.
נכון שהרטט של ההתחלה, מרגש כל פעם מחדש. והמבט הראשון, שווה מיליונים. גם אם לא מוצא חן מה שנראה, עדיין, משהו במבט הראשון, מדליק ומסעיר.
אבל המבט השני, והשלישי, והרביעי והחמישי.. הם הבעייתיים.
טוב, עכשיו, עם העייפות והכל, הכל נראה לי בעייתי, מתיש, סוחט וחסר תוחלת.
בדיוק בשביל זה הייתי צריכה שיהיה פה מישהו איתי. כדי שגם ברגעים הקשים, אני לא אשבר.
לפני 18 שנים. 14 ביולי 2006 בשעה 18:59
