7674

פתאום נהיה לי עצוב. לא ממש עצב. אבל מן לאות השמחה הפנימית. היא צנחה לי. נטשה אותי. בא לי חום ואהבה. ואין באיזור. בכלל. אולי זאת שוב העייפות וכדאי לי לסלק אותה עם איזו שינה, נוספת, טובה. אולי, ואולי לא.
כאילו והתפנה לי קצת זמן, אז אני רוצה למלא אותו במשהו שלא הצלחתי לעשות כמו שצריך בזמן האחרון.
יו.. אני כותבת ומרגישה שזה לא זה. לא יודעת מה עובר עליי. אולי משהו חדר לי לפה, למרחב הפרטי הזה. ואולי הראש שלי טרוד מידי בכל העבודה. ואולי זאת אימא שלי. אני באמת לא יודעת.
ומנסה לא לחשוב על זה. כי או שזה יעבור, או שלא. מה שבטוח, זה שככל שאני אתעסק בזה יותר, זה יגדל ויתעצם.
אז אני ארפה. עכשיו.

ההוא, מאתמול, הטריף אותי קצת. אולי קצת זה קצת מידי להגיד. אבל הטריף.
הוא מדבר אליי בקשיחות, אבל אני שומעת בקול שלו איך רוצה אותי.
ובכלל לא ראה אותי עדיין. ואני לא אותו. אבל הקול שלו. איזה קול.
אני יודעת שאני נותנת לו לגיטמציה להתנהג כמו שמתנהג. ואני יודעת שאני משתפת פעולה ומכניסה את עצמי למקום הנשלט. אבל זה לא יוצא ממני בטבעיות. ורק שהוא עושה משהו, מסויים מאוד, הוא מצליח , כמו שאומרים, "לסובב אותי על האצבע הקטנה"..
ואז אני בידיו. וזה כיף.
בעיקר כיף, אני חושבת, איך שהדבר הזה קורה. התהליך. השינוי.
להיות שם או פה.. זה ניחא. למרות שלהיות נשלטת.. זאת חוויה באמת מדהימה.
אבל כשזה קורה, השניה שבה אני נכנעת.. היא הכי אטרקטיבית לי. כי אני באמת מתנגדת. לא בכוונה. אלא כי זאת אני. מה פתאום שהוא יוריד אותי על ארבע. מה פתאום שידרוש ממני דברים. אבל ההתנגדויות מתישהו פשוט מוסרות. ואז אני נשפכת. ובשניה שזה קורה, אני מתרגשת.

האמת, שבינתיים הוא גם, קצת נעלם. שואלת את עצמי למה. אבל יש לי כל כך הרבה על הראש שלא ממש נותנת לזה להשתלט עליי. אבל עדיין, קצת מוזר. כי היה כל כך טוב.
שוב, מרימה את הגבות במן אדישות שכזאת..
שיהיה...