7674

רוצה שיתקשר. נורא. נורא ואיום אפילו. מקודם המילה מתגעגעת הדהדה לי בראש אפילו.
הקול המלטף שלו. העוגב. הנוזל. המחבק. המחמם. והמגרה.
רוצה לשמוע אותו. רוצה לשמוע שעדיין רוצה אותי. רוצה רוצה רוצה.
אבל הוא נעלם. לא משמיע, לא קול, לא ציפצוף ולא צלצול.
העבודה נרגעה קצת, ויש לי זמן לחכות. והנה אני, יושבת, ומחכה.
מאזינה לשופן, נוקטורנו. הצלילים פורטים לי על העייפות, על הנשמה. עצובים, נוגים, אבל נעימים.
צריכה לנקות את הבית, ומתמהמהת. סוף סוף קצת שקט, אז אני נחה. והרצפה תחכה.
והנה הוא משנה קצת פאזה. והופך להיות קצת יותר קליל. קצת יותר אופטימי.
אולי גם אני.
למרות שאי שם, במוח האחורי, מצבצת מחשבה, שאולי משהו לא בסדר.
אולי קרה לו משהו.

אתמול כשדיברנו, שאל אם אני אחשוב עליו כשלא נדבר. אמרתי לו שכנראה שכן, אבל אני קצת עסוקה, אז אולי לא כל הזמן. ואז שינה את דעתו, ואמר, עזבי, אל תחשבי עליי, תחשבי על מה שאני רוצה לעשות לך. כמובן שזה קצת פחות הדליק אותי. אבל זרמתי איתו. ואמרתי, טוב.
אז לא חשבתי, לא על זה, ולא על זה.
אבל היום, אני לא יכולה להוציא לעצמי אותו מהראש. מהבוקר. אחרי שאתמול בלילה לא התקשר. והיום, כבר עוד מעט נגמר, ועדיין לא השמיע קול.
אולי זאת איזו טכניקה של שליטה. לגרום לי לרצות עד כלות. והוא לא נותן. מגביר בי את הרצון, את הגירוי, את התשוקה.
אז כן, אני מתגעגעת. למשהו, שאני לא יודעת אם קיים ולא יודעת אם יתקיים.
אבל יודעת בוודאות שהיה קיים.
משהו חזק קרה שם. עוצמה חדשה של רגש. תמהיל של שליטה, כניעה ורצון. הרבה הרבה רצון.