7674

כל היום בבית. מול המחשב. הטלפונים. התיאומים. הלחץ. הרגיעה.
אז כל הפסקה כזאת, מאפשרת לי להיות קצת עם עצמי. ולבהות. או לנקות. או לקרוא. או לכתוב.
אז כן, אני כותבת.
ושוב פעם הנושא הזה, של הקשר בין הבלוג למציאות, עלה.
קיבלתי קצת על הראש, ננזפתי קלות, על זה שאני לא חושבת על הקשר הזה. שאני לא נותנת לו מספיק חשיבות בחיים שלי.
כי מצד אחד, זה המקום שלי עם עצמי. אבל אנשים רואים. קוראים. מרגישים. ואם אני מתעלמת מזה, אני מעתעלמת קצת מעצמי. וממה שאני רוצה לעצמי כנראה.
חשבתי על י. לדוגמא. שהייתי איתו, והיה מה שהיה. ואז הגעתי הביתה, וכתבתי על זה. אבל מאחר שמהרגע שסגרתי את הדלת מאחורי, אחרי שעזבתי אותו, מנגנוני ההגנה החלו לפעול, המילים שיצאו ממני באותו פוסט היו בעיקר על כמה חסר חשיבות היה, מה שהיה.
והוא קרא את זה. ושאל בהתרסה.. משהו כמו, אז זה מה שאת חושבת על מה שהיה.
וכן, זה באמת לא היה משהו. לא הייתה כימיה מטורפת. וגם לא ממש רציתי. אבל עדיין, קצת רחמים אני אומרת. על הצד השני. זה שקורא, וחושב, מה? לא הייתי טוב? לא הדלקתי אותה?
אז זהו, שלא. ואם כן, גם את זה אני כותבת.
ואולי נכון יהיה להסתיר את הבלוג מאנשים שאני נפגשת איתם. אבל זה קצת מאוחר מידי בשביל זה. נכון, לא כולם מכירים. אבל ברגע שמכירים, גם אם מקודם לא קראו אותי, ישר רצים לבלוג, וקוראים. חוץ מש. הוא, עדיין מתקשר, ואנחנו עדיין מדברים, והוא עדיין רוצה. ופשוט, לא קורא.
אולי כי אין לו זמן. אולי כי זה לא מעניין אותו. אבל זה דווקא נחמד.
הוא התקשר אליי היום, ושאל מה נשמע. אמרתי לו שגמורה. הוא שאל למה. שאלה מוזרה, נוכח המילים שרצות פה ביומיים האחרונים. אבל עניתי לו, שאני עובדת כמו חמורה. למה.. הוא שוב שאל. בגלל המלחמה ש. יקירי.. בגלל המלחמה. הוא לא ממש הבין. וגם לא כל כך יודע בדיוק מה אני עושה. אבל המשכתי הלאה.. כאילו כלום. אמרתי לו שאני עובדת שמונה עשרה שעות ביום, בלחץ וכל זה.. וזהו. טוב, הוא אמר, אז כשתתפני קצת, ותרצי, תרימי טלפון.
כן.. ככה זה, כשלא קוראים אותי.
דווקא נעים ונחמד. למרות שמצאתי את עצמי לא אחת, נשאלת מה שלומי, ושולחת לבלוג, כדי לקבל דיווח מלא מהשטח. זה לא לעניין לדעתי. עשיתי את זה, וחזרתי בי מיד. לא רוצה שיקראו אותי, וידעו עליי. רוצה שירגישו, שיגרמו למיליםשאני כותבת אחר כך, להיות יפות ונעימות.
אז פתחתי בקבוק בירה עכשיו, וחשבתי עלייך. על זה שקראת את הפוסט על הבקבוק, ונגנבת.
לא היה ברור בהתחלה, אם זה גירה אותך או לא. אבל קצת קשה להישאר אדישים, אני חושבת, לעוצמות החזקות שמתוארות שם. אפילו אני, היום, אחרי שקצת מים זרמו בנהר, חוזרת אליו, קוראת אותו בשקיקה, ונדלקת שוב. למרות שזאת כבר לא הפנטזיה האידיאלית.. אבל עדיין. זה כתוב טוב.
חושבת עכשיו על מה שאמרת לי, על זה שאני כותבת פה על אנשים שמכירה. ובאמת רוצה לכתוב עלייך. על מה שהיה בינינו. על איך שהרגשתי. ונבלמת.
לא נראה לי שזה טוב. ככה להיבלם. בטח לא פה. המקום הזה, שאני זורמת אליו כל כך בטבעיות.
אבל אולי אשמע לעצתך, ולא אוסיף עלינו.. כלום. לפחות בינתיים.
היום הזה, למרות שמלא בעבודה, הרבה פחות לחוץ ומעיק. אני בבית כל היום, עוד לא יצאתי אפילו פעם אחת. עדיין עם החולצה הגזורה והמכנסיים הקצרים...למרות שעוד מעט אאלץ לשים עליי משהו קצת יותר הגון ולרדת עם רוני. כי אימא שלי הלכה. וכדאי שאתייחס אליו קצת.
אבל רגוע פה. המזגן פועל, הבירה עולה קצת לראש, הטלפונים פתאום הפסיקו לצלצל. כן, יש לי עוד כמה סגירות שאני צריכה לעשות למחר, אבל הרבה פחות לחוץ.

יכול להיות, שזה אולי גם מתסכל.. את מי שהיה איתי, לראות איך אני עוברת הלאה מהר. איך הם נדחקים אחורה, ואני ממשיכה קדימה. אני לא מתרברבת בזה, בכלל לא. הייתי רוצה כבר להישאר, להיות עם מישהו אחד, להכיר קצת יותר לעומק, ולא עומק הוגינה.
אבל כן, עדיין רוצה גם את זה. להרגיש את

יו עושים לי פה התקפת לב עכשיו
שיט.