כן.. אני אמשיך. למרות שחשבתי, לפני שהמשכתי, שאולי זה פוגע בי. אתמול אמרו לי, אל תכתבי, לא על מי שמכיר אותך, כי אולי הם קוראים. אז כן, הם קוראים, ולא, לא אכפת לי. אם זה מה שירחיק אותם ממני, אז שירחיק. אז הם לא רוצים אותי.. אותי האמיתית. אמרו משהו כמו, או שאטול מעצמי אחריות לגבי השפעת המילים האלה, או שהם יבינו, שעצם זה שמסתכלים, מציצים וקוראים, צריכים להכיר בכך שהמילים לא תמיד יהיו יפות וטובות. ככה זה, אם אני כאן, אז אני כאן, עד הסוף. לטוב ולרע. עם כל מה שיש בי, עם המריבות הפנימיות, עם המלחמות, עם הכעס, עם העצב, עם החולשות, וכן.. גם עם הדברים הטובים.
אז אולי זה בכלל סיפור אהבה וירטואלי. שהתחיל מהבלוג, ויסתיים בו. ומה שנשאר בתווך, זה הרבה הרבה מילים, נשימות, התנשפויות, תשוקות. אבל לא דבר קונקרטי מספיק, כדי להצדיק יציאה עם ראש מורם, מהעולם הוירטואלי.
חושבת על זה, ונהיה לי כבד. לא רק בגלל זה, כמובן, גם בגלל העייפות. לא מעוניינת בכובד הזה. אבל נזכרת, בקשר הארוך האחרון שהיה לי. ארוך יחסית כמובן. זה נמשך חודשיים. מהיום השני בערך, התחיל להיות כבד. בשבוע השני, כבר חשבתי שאני משתגעת. בשבוע השלישי, רציתי להתחתן, ובשבוע הרביעי, כבר ראיתי את הסוף.
אז כן.. משהו קורה מהר אצלי. אני קולטת, מכילה, רוצה, משתלטת..וכשהצד השני לא עומד בקצב, אני כנראה מאבדת עניין.
אז הנה, הגיע מישהו, שרוצה להכתיב לי, את הקצב שלו. הוא יחליט מה יהיה, ואיך יהיה, ומתי יהיה וכמה יהיה. ואני נגנבת. משתוללת. לא מוכנה. פוחדת.
טוב. אני הכי פוחדת. שיחשוב שאני לא שווה. שאני לא מספיק טובה. שאני לא מספיק.
יו.. איך זה מבלבל אותי. ענייני השליטה. בעצמי. בהם. והם בי.
ועכשיו, כשאני נוכחת מול הכוח המהפנט הזה. מרגישה כאילו אני עלולה להיכנס לתבנית נוראית, של "עושה הכל כדי להשיג אותו". מרצה, מסכימה, נענית, נכנעת.
וכל כך לא מתאים לי.
ואולי הכי מתאים לי בעולם.
אני לא מבינה את זה נכון. זה בטוח. אני לא רואה את זה באופן שלם ומלא. אני רואה חלקיקים של זה, משולבים בדפוסי התנהגות חברתיים, משולבים ברסיסי נשמה פגועה, מהולים בעצב, בשמחה, באושר, בכמיהה ובייאוש.
אני לא באה ממקום שלם ובריא, שמכיר בכך שעמדת הכניעה בריאה, משחררת, מהווה פורקן.
כן יודעת, שההתמסרות הטוטאלית, זה משהו שתמיד רציתי לחוות, ומעולם לא הרשתי לעצמי.
כן יודעת, שרוצה את זה, עד כלות. מייחלת לזה, וכשחושבת על זה ממש ממש חזק, אז מרגישה את הדמעות ממלאות את הגרון מהתרגשות.
כן יודעת שרוצה. ובנשימה אחת, יודעת, שלא יכולה.
ורוצה שהוא יקח אותי. ולא מוכנה להכיר בכך שזה דורש ציות. והציות נשמע לי מילה גסה. לא חיובית. במקום להבין שזאת הדרך.
ושוב, חוזרת לעניין הדרך. אין דרך אחת. ואין דרך נכונה אובייקטיבית.
יש דרך נכונה לי. ולו.
והשאלה היא, אם הדרך הזאת תתגלה במסע, או לא.
חושבת שוב על עניין הציות, ומרגישה את הסרעפת מתכווצת, פוחדת, מעצמי בעיקר.
יודעת בדיוק ממה פוחדת. ומפחדת להודות בזה. מפחדת להודות שאני רוצה לשחרר את המקום הזה, השולט, המכניע, הקובע. ולחשוף את הצד האפל של נשמתי, זה שמבקש שיכו אותו, שיכאיבו לו, שינערו אותו בכוח, עד שישתחרר..
מחפשת תיקון? אולי..
מחפשת להרגיש. זה בטוח.
מבולבלת... כן.
ועייפה...
תקופה "מצויינת" להתעסק בדברים בעלי חשיבות, כשיש תירוצים בלתי פוסקים ללמה לא לגעת בדברים האלה באמת, למה לא להיות שם באמת.
כי אני עייפה, וזה משבש את דעתי, ואת יכולותי, ואת שפיותי.
אז כן, הגוף שלי עייף. אבל הנשמה שלי בוערת.
לפני 18 שנים. 16 ביולי 2006 בשעה 21:32
