כנראה שאחרי הכל.. ולמרות ששוב חשבתי אחרת.. אי אפשר לסמוך על אנשים. שוב, זה היה די ברור. אני רוצה. אני צריכה. גם הצד השני אמר בדיוק כך. והנה, כשבאמת הגיעה השעה, והייתי באמת צריכה, זה לא קרה. הצד השני נסוג. נעלם. התנדף.
לא יפה.
אחרי שלוש עשרה שעות רצופות, עמוסות, מתישות, אני יושבת רגע, ומרפה. משחררת. ועוזבת.
יש מסביבי אנשים, אבל לא אכפת לי. אחד לא רואה את המסך. השני עם הגב, בקושי מבין עברית. ועם הכתב הקטן הזה אין סיכוי שיראה מה כתוב. השרירים כואבים לי, וצריכה למשוך פה עוד שעה אחת. אולי קצת יותר. אבל הפעם, רק אבדוק שהכל בסדר. לא אזוז יותר מידי. ולא אלחץ.
כן.. אני בהחלט עייפה.
אבל בית החזה שלי מלא. במשהו, לא ברור. הסרעפת משוחררת, ולחוצה, בו זמנית.
משהו ממלא אותי, ומרוקן אותי, ביחד. הקול שלו, מדבר אליי, לוחש לי, נושם בתוכי, ואני מתמלאת. ואז הוא דורש, ואני מתרוקנת. הוא דורש. והוא תקיף. ואני מתמרדת. לא רוצה. לא מוכנה. רוצה שהוא יהיה זה שיפנק אותי. הוא זה שילקק אותי, שיחבק אותי. וכן.. כל כך רוצה ללכת לישון איתו ביחד.
אולי העייפות מנטרלת את החרמנות. אני לא יודעת. אבל מה שבטוח זה שאני רוצה אותו. והוא יודע את זה. ורוצה אותי. אבל בתנאים שלו. שכרגע, לצערי, אני לא יכולה לעמוד בהם.
יודעת שאם יהיה לי קצת זמן, בקרוב, אוכל לבדוק שוב, אם אני רוצה את זה, או לא. אם אני רוצה להיכנע לו, או לא. זוכרת שפעם אחרונה שזה קרה, שהייתה גם הפעם הראשונה, זה היה נעים, עמוק וממלא. אבל עכשיו, אני מרוקנת. ורק כשמדבר אליי קצת, מילים יפות, פתאום אני אוהבת אותו. מאוד.
פתאום הוא נמצא בדיוק איפה שאני רוצה שיהיה. בתפקיד המלטף הלאומי, הרשמי והיחיד.
וכנראה שזה מה שאני צריכה עכשיו. השאלה היא, אם הוא יכול לתת.
אז הבוקר, כשדיברנו, הוא היה כזה. מלטף.
ובערב, כבר לא. התחיל לשלוט. וניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה פשוט לא בא לי. ביקש שאעשה דברים, באמצע העבודה. למרות שהיה לי קצת זמן, זה נראה לי כל כך תלוש מהמציאות.
אבל הוא התעקש. והלכתי לחדר צדדי וריק. ועשיתי. והתרגשתי. והתלהבתי. ונבהלתי מעצמי.
ואז ביקש שאגמור. נו.. באמת. באמצע הלחץ הזה, באמצע הבלאגן, אני יושבת לבד בשירותים, הידיים נדחפות רק בקושי לתוך המכנסיים, ואני אמורה לגמור? איך בדיוק..
אה כן.. שכחתי. הקול הזה, שלוחש לי באוזן, זונה שלי, אמור להביא לי את האורגזמה המיוחלת.
אז זהו.. שלא.
אין סיכוי. אין מצב. בטח לא עכשיו.
כן זה מעצבן אותי. וכן אני לא מבינה את זה. ובטח שמי הוא חושב שהוא שקורה לי זונה. ועוד שלו.
אני הכי מלכה. מלכת העולם. מנהלת את כל העניינים ביד רמה. שולטת בתקיפות. עומדת עם השוט, ומצליפה מבטים בכל מי שנכנס למשרד. וכולם יודעים, מי אני, וכמה אני, ולמה אני מסוגלת.
ואז הוא בא. ודורש. ותובע. ומצווה.
אין סיכוי.
אבל אני רוצה.
ולא יכולה.
לא.. אני לא נלחמת. אבל אני רוצה אותו.
ואם זה יהיה התנאי, ואני לא אהיה מסוגלת, אז לא יהיה לי אותו.
וזה המחיר כנראה, שאצטרך לשלם.
אבל יודעת שאפשר.. גם אחרת. למרות שהוא אמר שרק בדרך שלו. אבל אני יודעת, שאם באמת ירצה, ידע איך להשיג אותי.. בדרך הנכונה.
ואם לא.. אז לא.
לפני 18 שנים. 16 ביולי 2006 בשעה 19:22
