7674

בוקר יום ראשון. הראש תפוס עוד מהכאב והשכרות של אתמול בלילה. בסך כל ליטר בירה, אבל ממש בשלוק האחרון, עשו לי שוב התקפת לב קטנה, שגרמה לכל העירפול הנעים להיהפך לכאב ראש חסר רחמים. שעדיין, כאמור, לא הרפה ממני לגמרי. רק עוד שעתיים אדע אם עברנו בשלום את המשבר הזה שגרם לכל הכאב ראש הזה, או שלא..
מה שבטוח, שזה לא הדבר היחיד שמעיב על אושרי ברגעים אפופים אלה.
אבל אני באמת לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו את כל המתח הזה איתו. בנוסף לזה שקיים בכל מקרה בגלל העבודה. אני צריכה פינוק. אני צריכה מילים יפות. אני צריכה ליטוף, חיבוק, חום ואהבה. ולא ציוויים, הוראות, זעזועים, ניעורים, ותשוקה מתגברת שלא באה על פורקנה.
אתמול דיברתי עם אחד הגברים ש"עזב" אותי. אחד מאלה שהיו איתי פעם אחת, ראו, נהנו, התלהבו, והלכו. הוא נאות לענות לי על מספר שאלות. למה בעצם לא. זאת היתה השאלה העיקרית. הייתי צריכה לדעת. ומזל שהוא ענה לי. ודי בכנות אפילו. כמו שאני הבנתי את זה, הוא פשוט לא התלהב. ומה שיותר חשוב, זה שהוא לא התלהב כמוני. והפער הזה, הוא פתח לצרות. אם אישה, מתלהבת יותר מגבר...משהו פה מריח לא טוב. כן..עוד תפיסה חברתית שמפריעה לי בדרך אל האושר. מה יותר טוב מאישה מתלהבת. כן, אני יודעת, הם צריכים לצוד. הם צריכים לעבוד קשה. שמעתי את התיאוריות האלה לא פעם ולא פעמיים. אבל מה לעשות, כשזה עושה לי את זה, אז אני מראה את זה. זה מתפרץ ממני. כי אני טבעית. ואמיתית. ופשוטה. ואם טוב לי המראה, טעים לי הטעם, נעים לי המגע, אז הוא ידע מזה. בלי מעצורים. בלי מחסומים. ובלי משחקים. ואני יודעת שככה זה הולך בחוץ, בעולם של הגדולים. ואני עדיין ממאנת לשחק את המשחק הזה, לרקוד את הריקוד הזה. שמישהו כבר יבוא ויראה אותי, ויבין שזה עדיף. ושזה טוב. שזה טוב לקבל את ההתלהבות הזאת. כי היא נעימה. כי יש פה אישה שאוהבת. ורוצה אותך. ונותנת לך, ויכולה להכיל אותך, כמו שבחיים לא הכילו אותך.
אבל לא, הם רוצים משהו אחר. יש איזה כותר בחנות הספרים למטה, "למה גברים מעדיפים ביצ'יות"..כל פעם עוברת לידו, העיניים קולטות אותו בזווית העין, לא יכולות להימלט ממנו. גם אם אני מפנה את המבט, אז חוזרת, ורואה אותו. מישהו שם מזיז את הספר הזה.. כדי שאני לא אפספס אותו לעולם. שישוב ויזכיר לי, שאני לא כזאת, ושגברים מעדיפים משהו אחר. ולא אותי.
בחיי שלפעמים אני מזכירה לעצמי את ג'סטין. ממשיכה לפעול בקו ההתנהגותי, מוסרי, חברתי שלה, נפגעת פעם אחר פעם, מצליחה להתרומם על הרגליים, וממשיכה בשלה. בלי לשנות. בלי להבין, שככה, זה לא ילך. אז אני לא ממש נפגעת, אבל אני כן נסחטת. אני כן נותרת לבד שוב ושוב, וכן מצפה ומקווה כל פעם מחדש - ומתאכזבת.
אז כנראה שזה כן נפגעת. אחרי הכל. למרות שמחייכת, ועובדת, ופועלת, ויוזמת, ומזדיינת, ונהנית, וגומרת, וצוחקת וממשיכה הלאה, כמעט בלי להניד עפעף.

עכשיו, במחשבה שניה, חושבת שאני כבר לא צריכה לשאול את השאלות האלה. כי אני יודעת את התשובות. אני יודעת מה הם רוצים. בדיוק מה הם רוצים. ואני לא כזאת. אני לא אתן להם את זה. ולא כי אני לא רוצה שיהיה לך טוב, כי זאת פשוט לא אני. ולא יוצא ממני. ולא משנה כמה אני מנסה, זה לא הולך לי.
הולך לי בטוב, הולך לי באמיתי, הולך לי באהבה. אבל לא הולך לי המשחק האינסופי הזה, שאף אחד לא מוכן להגיד לי באמת, מתי הוא יגמר.