7674

התעוררתי. שוב לטלפון. אבל הפעם.. הפתעה. אחותי. הקול החי הזה, המתוק הזה. אז דיברנו קצת. והטיסה הייתה טובה. והיא תגיע אחר כך.
והתיישבתי מול המחשב, והדלקתי סיגריה. ובום..........
זה נפל עליי.
התעוררתי כאילו לעולם אחר, נטולת דאגות וכאב. זכר אתמול נמחה עם השינה. לא הרגשתי כלום. ואז נזכרתי. ושוב..זה כאב.
אבל אני יושבת כאן עכשיו, ומנסה לדלות את ההרגשה הקשה של אתמול בלילה, ולא ממש מצליחה לאתר אותה.
הקהות כנראה חזרה. זה לא כואב. אם אני אחשוב על זה חזק, אז כנראה תחזור. ובטח אם אתאמץ לכתוב על זה, ואולי לשחזר. אז אני בטוחה שזה יכה אותי שוב.. כמו אתמול.
אבל בינתיים, שוב.. מרימה את הגבות באדישות, הייתה חוויה. כן, עוצמתית, חזקה, אבל האמת, כשהוא לא התקשר ולא נמסתי נוכח הקול שלו, הוא לא ממש היה קיים.
אני חושב משמע אני קיים, נכון גם לגבי כל דבר אחר שחיצוני לי. אם אני לא חושבת עליו, הוא לא קיים. ומאחר והייתי כל כך עסוקה, לא היה לי ממש זמן לחשוב על העניין.
מה גם, שטרח להשאיר את עצמו בגבולות גלי הקול. אז בכלל.. הקיום שלו לא היה ממשי מספיק כדי שארגיש שחסר לי משהו בחיים.
אתמול היה קשה. למרות שקשה הוא לאו דווקא המילה הנכונה.
היה עוצמתי.
רצה להטריף אותי, והטריף. הרגשות היו חזקים. הסימפטומים הפיזיים היו ברורים.
וכן.. בסוף הצלחתי לבכות. חזק. עמוק. כואב.
אבל זה נגמר. נרדמתי בשניה בערך, קמתי, כמעט בלי זכרון לעניין, ואני ממשיכה הלאה.