כן.. זאת גם שיטה. לא להגיד שאתה נשוי. לא להגיד שאתה לא.. אבל גם לא להגיד שאתה כן.
בכלל, לא לדבר על זה. אם זה לא עולה, להסיק שזה לא מעניין, ולהשאיר את הנושא הזה לא בעניין, לא בתודעה, לא בתווך.
ובגלל הטירוף שנכנסתי אליו, כששמעתי אותו לוחש לי באוזן, את המילים היפות, את ההבטחות, את ההבנות, את הרצונות והתשוקות, נשמטה ממוחי הסוגייה הכאובה הזאת. לא חשבתי. לא העלתי על דעתי. מה גם, שאם קרא את הבלוג, וטען שקרא, היה אמור להבין טוב מאוד, מה אני מחפשת, מה מבקשת לעצמי, מה לא. ומה ממש, אבל ממש, לא מגיע לי.
ועדיין, עשה את זה. פנה אליי גבר נשוי. פיתה אותי. גירה אותי. הטריף אותי. העלה אותי למרומי התשוקה והרגש. ואז הפיל אותי בבת אחת, בהודעה הכואבת הזאת, שהוא נשוי. ואם זה לא מספיק, אז יש לו ילדה מקסימה. יפהפיה, הכי יפה בעולם.
משהו בקול שלו, אומר לי, שהוא לא משקר. והיא באמת, הכי יפה בעולם.
וכן, בשלב מסוים איתו, באמת התחילו לעלות לי ספקות, לגבי המצב המוזר הזה, אז שאלתי. אתה נשוי. אמר לי שלא. ולא פעם אחת. והבהרתי לו מה אני רוצה. אמרתי את המילה בטחון. אמרתי המשכיות.
אמרתי..
נו.. אז מה אם אמרתי.
אז הוא השתיק אותי, מתוקף היותו שולט. הוליך אותי שולל, מבלי להתכוון להזיק.
ואז הפציץ אותי. בהפתעה. בלי אזעקת התראה. ועוד יותר מזה, עם יצירת מופת של נסיקה לגבהים של הרגש, עירפול חושים של תשומת לב ואהבה, משיכה עצומה ורצון עז.
ממש כשהייתי שם, כולי משולהבת, כולי רוצה, מוכנה, חשופה ומקבלת.
הוא זרק עליי את זה.
אוהו.. איך נעץ בי את המילים.
וכן.. אני נשוי... הוא אמר.
בבת אחת הרגשתי איך כל הדם אוזל לי מהגוף. איך זיעה קרה מכסה את גופי. איך הפנים נהיות קפואות, עם החיוך האומלל הזה שנתפס עליהן, איך המוח נתפס, לא מאמין.
וישבתי ככה, שם, מסתכלת על עצמי, לא מאמינה. זאת אומרת, מאמינה, אבל דוחה את זה מכל וכל, לא רוצה לקבל. לא רוצה להפנים. לא רוצה.
שוב זה קרה. שוב הגיעה אליי נשמה כזאת, אמיתית, נעימה, מגרה, אוהבת. והיא שוב, לא יכולה להיות איתי. אבל באמת באמת איתי.
כן כן, שוב ג'סטין עולה לי למחשבות.
חושבת על זה עכשיו, ושוב, נהיה לי עצוב.
למרות שדיברתי איתו היום בבוקר, ומנגנוני ההגנה שלי יצרו מן חזות קלילה, ותחושה קופצנית. כן, זה בסדר, עכשיו זה אפילו יותר טוב, אמרתי. כי הוקל לי, כי הלחץ נרגע. לעולם לא תוכל להיות שלי. וככה זה עדיף. וכן, אפילו יכול להיות שניפגש, שנזדיין, והעיקר העיקר, אין לחץ וזה מה שחשוב.
ופתאום שוב היה לי נעים לשמוע אותו. לוחש לי. מספר לי. מתאר לי. מייעץ לי.
והרגשתי שוב, שאני רוצה אותו. כל כך.
אבל עכשיו, אני בבית. נחה. הרגליים שוב למעלה, העיניים מרפרפות על המסך, והאצבעות מנגנות את מנגינת ליבי. והיא עצובה. היא נוגה. היא כבדה.
היא גורמת לי לרצות לשים את הראש על החזה שלך, ושתחבקי אותי ואני אבכה.
זה מה שאני רוצה. להרגיש בטוח איפשהו. והנה כותבת את זה עכשיו, והעיניים שלי מזדגגות והדמעות שוב עולות בגרוני.
זה היה נעים לרגע. תחושת הבכי המתקרב. וחלף. אבל אם אכתוב את זה רק עוד פעם אחת, יודעת שזה יבוא שוב, והפעם, אולי, יהיה קצת יותר משחרר.
אז אני אכתוב.
רוצה לבוא אלייך, לשכב לידך, שתחבקי אותי. להרגיש את הגוף האוהב שלך מכסה עליי, שומר עליי, מבטיח לי, שיהיה טוב. מבטיח לי, שאת לידי, ואת לא הולכת לשום מקום.
רוצה שתיגעי בי באהבה. שתענגי אותי. רוצה לשקוע בגופך הרך. לטמון את ראשי בין שדייך, ולא לצאת משם, לעולם. בלי להתמודד עם העולם הזה, עם האכזריות, עם הקהות, עם הריחוק.
רק להרגיש חום וקרבה ואהבה.
רוצה.. נו אז מה אם רוצה.
כאילו זה מציאותי. כאילו אני יכולה לעשות את זה. הרי אני אמצא את כל התירוצים בעולם לקום משם אחרי זמן קצר, וללכת. להמשיך הלאה. להתנתק. לא להיפתח.
אבל משתוקקת כבר להיות במקום אחד, ולא ללכת משם, לעולם.
להיות נאמנה. לרצות רק אותו. להתרפק עליו. לשקוע בו. לטבוע בו. ולהירגע.
לפני 18 שנים. 17 ביולי 2006 בשעה 14:17
