אתמול היה הכל. מכל וכל. אינטנסיבי, מזעזע ומרוקן.
זה התחיל מבוקר רגוע יחסית. נטול טלפונים, עבודה ולחץ. ההתעוררות מתוך סערת הרגשות של הלילה, הייתה שקטה, הזויה מעט, מאחר וכמעט לא הרגשתי שאריות ממה שהיה. אז הלכתי לקפה, בהיתי בכלום, שתיתי קפה וכוס מים, וחשבתי עליו. על אם יגיע הנה, יעמוד עם האוטו מולי, ויסתכל. רק יסתכל. ונהיה לי חם בלב. ואז הוא התקשר. ודיברנו. בבת אחת, כל העוצמה שנדחקה בלילה, שבה ועלתה על פני השטח. וזה היה נעים. קצת קשה היה לי לסגור את הטלפון ולהתנגד למה שאני מרגישה. בטח לא לעזוב את התחושה החזקה שהתפשטה לי בגוף. אז דיברתי איתו. והיה נחמד. גמרנו לדבר והלכתי לעבודה.
ואז זה הכה בי. זה היה ברור יותר מתמיד, אני רטובה. חמה. מוכנה. כאן ועכשיו.
הייתי דרוכה. כל גבר שעבר, כל טלפון, כל שניה, רק רציתי שמישהו כבר יגאל אותי מייסוריי.
לא היה אכפת לי איפה. דמיינתי אותי עושה את זה בחניון, בשירותים, בחדר מדרגות. לא משנה. העיקר לעשות את זה. ומהר. נכון שלא עבר יותר מידי זמן מאז שהזדיינתי פעם אחרונה, אבל השיחת טלפון הזאת, פשוט הציפה אותי מחדש. ולא רק ברגשות.
שניה אחרי זה, ש. התקשר. אמרתי לו, אני צריכה אותך. תבוא. הוא אמר, אני אגיע.
כנראה, שבגלל שלא היה לחוץ במהלך הבוקר, יכולתי קצת לשבת ולהירגע.
ואז העייפות הגיעה. ויחד איתה, בחילות. ופתאום סחרחורת. וקצת קוצר נשימה. והרגשתי את התחושות הברורות האלה, של תחילתו של התקף חרדה. שתיתי מים. ועוד מים. ש. שוב התקשר. אמרתי לו, אני לא מרגישה טוב, לא עכשיו וניתקתי.
חשבתי, את מי אני רוצה עכשיו. מי יכול להרגיע אותי. והתקשרתי אליה. לשמוע את הקול המלטף שלה. ובאמת זה עזר. וקצת נרגעתי. והיא רוצה שאני אבוא. ואני רוצה שתחבק אותי.
היום המשיך להיות שקט. וגם אני קצת נרגעתי. אז החלטתי לעזוב הכל, להעביר את הטלפונים לאנשים, שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם, וללכת קצת לישון. כי בערב, הייתי צריכה לחזור לעבוד.
אז חזרתי הביתה, ולמרות העייפות, הייתי חייבת להתפרק.
התקשרתי לש. אמרתי לו בוא. הוא אמר אני בא. ואז נזכרתי, שהוא בעצם לא מפנק. אז התקשרתי, אמרתי לו שבגלל שאני צריכה פינוק עכשיו, ולא נראה לי שהוא יכול לתת לי את זה, אז נרד מזה להיום. הוא אמר בסדר. ועזבנו את זה.
אז נכנסתי למיטה. והלכתי לישון.
צוללת מהר אל תוך השינה, הטלפון הארור צילצל. לראשון לא עניתי. כי זה היה מספר חסוי, וחשבתי שזה הוא. והייתי חייבת לישון. אבל בשני, הבנתי שזה מהעבודה. הסתכלתי על השעון, עשר דקות מאז שעצמתי את העיניים. קיללתי את העולם ועניתי.
מאותה נקודה, נכנסתי למירוץ מטורף נגד התמוטטות עצבים.
ההוא שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליו, איבד את הרגליים והידיים תוך חמש דקות מאז שהתחילו הטלפונים, והייתי חייבת להיכנס לעניינים. עייפה, עצבנית, מותשת, חסרת אנרגיות לחלוטין, התחלתי לעבוד. בערך שלוש דקות אחר כך, הבנתי שאני צריכה לטוס חזרה לעבודה.
וכך היה.
בדרך, שני הטלפונים בתוך הקסדה, כולם שואלים, מבררים, דורשים, מבקשים. כולם כבר חסרי כוחות, כולם איבדו את השפיות. ואני, על האופנוע, כמעט עושה תאונה, מחליפה שיחות, אחת בשניה, מסבירה, מרגיעה, מוודאת, מאשרת.
בדרך, הייתי צריכה לעצור רגע, כדי להחליף עם שתי ידיים את הטלפונים שצילצלו. אז נעצרתי. פתאום שמעתי צפירה מאחורי. אופנוע חסר סבלנות, רצה להגיע ראשון לרמזור האדום, אז צפצף. הסתובבתי אליו בעצבים. אם היה לי אקדח באותו רגע, הייתי יורה בו. צעקתי עליו, מה אתה רוצה, רגע, אני עסוקה פה. והמשכתי לעמוד ולעשות מה שהייתי צריכה לעשות.
כשהגענו לרמזור ועמדנו אחד ליד השניה, הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר, מנהלת את המשרד מהאופנוע, אה..?
הגעתי למשרד בריצה. חסרת נשימה. הזעקתי את מי שהייתי צריכה להזעיק. חלקם לא ענו לי. חלקם התחילו לשחק לי משחקי כוח בטלפון. ואני מדברת ביציבות, ברוגע, עוצרת את עצמי לא להתפרץ. ואז זה קרה. נשברתי. התחלתי לצעוק. זרקתי את הטלפון על הרצפה. הוא התפרק לחלקים. והתחלתי לבכות. לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני מתמוטטת.
היו לי בדיוק עשרים שניות להתמוטט פיזית, כי שוב, הטלפונים והדרישות והשאלות.
בפנים, כבר לא הייתי שם. בכיתי. צרחתי. השתוללתי.
אבל בחוץ, המשכתי לתפקד.
בריצה, בלחץ, בקור רוח, ביעילות.
ואז אחותי הגיעה. בהתחלה, כשאמרה לי שמגיעה, הרגשתי שאני עומדת להשתין מרוב עצבים. קיבלתי זרמים לא נעימים ברגליים מלחץ. חשבתי, מה אני צריכה אותה על הראש עכשיו. בתוך כל המהומה הזאת.
אבל אז היא הגיעה. והתחבקנו. וצרחתי קצת מאושר. וקצת מהתפרקות.
ומאותה נקודה, למרות הלחץ והעבודה, נרגעתי.
משהו בנוכחות שלה, היה כל כך נעים. מה גם שאיכשהו הכל כבר דפק כמו שצריך, ורק הייתי צריכה לתפעל את זה ביעילות.
וזה נגמר. בסוף. קצת לפני חצות.
נסענו הביתה. שתינו. על האופנוע.
לקינוח, והפעם באמת לקינוח, שוחחתי עם י.
סיפרתי לו על היום הקשה שהיה לי.
והתגעגענו. כי בימים האחרונים לא ממש יצא לדבר.
הקרבה והאינטימיות, והמבט שלו עליי דרך המצלמה של האינטרנט, היה מרגיע ואוהב.
הלכתי לישון רגועה, אחרי שסידרתי שהיום בבוקר, אני לא אלך לעבוד, אלא אקח את הבוקר לאט. בעדינות. בחופש. כי אני לא עומדת בזה יותר וחייבת קצת חופש.
לפני 18 שנים. 18 ביולי 2006 בשעה 6:10
