מוזר לאללה.
פתאום האינטימיות שלי מפריעה לי. פתאום אני מרגישה חשופה מידי. נצפית מידי.
כל כך מפריע.. שהלכתי ומחקתי מהפוסט הקודם קטעים.
הוא התקשר מקודם, חימם אותי שוב. רק לשמוע אותו אומר אהלן, מה שלומך, והגוף שלי התמלא באיזה נוזל חם, שהתפשט בגוף, ושחרר לי את האיברים, וגרם לגוף שלי להיות פתוחה ומקבלת, אותו, את המילים שלו, את הנוכחות שלו ואת כל מה שירצה לתת לי.
בין לבין, המילים שלו דיברו על זה שהפוסטים שלי חושפניים מידי. הפרטים אינטימיים מידי.
אמרתי לו, לא נראה לי. או לפחות, זה לא מפריע לי.
ועכשיו פתאום חזרתי לזה. קראתי. ולא רציתי שהמילים האלה יופיעו שם.
יו... הוא כל כך משפיע עליי. כל כך מענג אותי, שכנראה חודר, כל כך עמוק.
הוא אומר כל מיני דברים על מה שאני כותבת, ואני חושבת שזה מפריע לי. זה עצבן אותו, זה הדליק אותו, זה יפה בעיניו, זה פחות. וכל זה, בעוד הדיאלוג האמיתי שלנו, מתרחש בספירה אחרת לגמרי.
מה שאני כותבת פה, בכלל לא קשור אליו. הוא שלי. אני כותבת לעצמי.
וזה שהוא קורא את זה, ומגיב, זה פתאום לא נעים לי.
מעדיפה שאנשים שאני לא מכירה, יגיבו לפוסטים האלה. ולא הוא. או היא.. לצורך העניין.
אין לי מה להסתיר, ולכן אני מרגישה יותר מאשר טוב, לכתוב פה.
אם אני אכתוב להם, אז אתן להם רשות ואפילו הזמנה, להגיב.
אבל כל עוד, אני עושה את זה עם עצמי, בשבילי, מתוכי, אני לא מוצאת שום קשר בין מה שקורה פה, למה שקורה במציאות החיצונית לי.
אני אחרת. הם אחרים.
אנחנו מלאים בדברים, שלא קשורים להמצאות הנקייה הזאת שמתקיימת בין התודעה שלנו, למילים הנקראות - אצלם, או הנכתבות - אצלי.
אני יודעת שהזמנתי אותו היום, לקרוא. כי רציתי למשוך אותו אליי. חשבתי לרגע שאני מאבדת אותו.
אז קיויתי, שיקרא, כמה ההשתתפות שלו אתמול, במעשי העינוג העצמי שלי הייתה מוחשית, הכרחית ומוצלחת. אבל לא צפיתי את התוצאה. והתוצאה, כאמור, לא הייתה לי נעימה.
ולכן, אני מצהירה כאן בזאת, שהבלוג הזה חוזר להיות הטריטוריה הפרטית שלי, שאין לו כל קשר למציאות שנראית מבחוץ.
זה שלי. ואף אחד לא יגע בזה.
לפני 18 שנים. 18 ביולי 2006 בשעה 14:38
