לא.. אני לא בוכה, אבל זה כבר ממש מוגזם. עם יותר מידי חזיתות אני צריכה להתמודד בבת אחת.
כל העסק המזורגג, על הראש שלי. ואם זה לא מספיק, אז המלחמה הזאת שלא עושה קולות שהולכת להיגמר.
ואם זה לא מספיק, אז אימא שלי על הראש שלי, למרות שלא מפריעה, אבל זאת בהחלט נוכחות בעייתית.
ולמרות שזה נראה כאילו זה מספיק, אז גם אחותי באה.
ואם כל אלו לא מספיקים, אז היא הגיעה הבוקר שיכורה לגמרי, העירה אותי בשש, ועבדתי עליה שעה בערך עכשיו, כדי שתקיא את הנשמה שלה, ותצליח ללכת לישון.
ועוד לא אמרנו כלום, על זה שאני לא ישנה מספיק. על זה שאני צריכה ללכת מוקדם לעבודה.
ועל הדבר הכי חשוב, שאין לי זיונים. שזה ממש, אבל ממש כבר עובר כל גבול.
לא.. אני לא ממורמרת. ומחייכת, ואוהבת, ונותנת והכל בסדר.
אבל זה כבר ממש בלתי אפשרי כמעט. ואם כל מה שקורה עכשיו, באמת לא הספיק, אז גם יש לי איזו דלקת לא נעימה שגורמת לי כאבים ואני בקושי עומדת ישר.
כן..כמו שזה מרגיש, אני מתמוטטת. נגמרת.
אבל ממשיכה לתפקד. ועל פניו, זה נראה שהכל, כמעט בסדר.
וממשיכה לעצור בתוכי את הכאב, ואת הזעם, ואת הלחץ.
ומתה, אבל באמת מתה, להתפרק.
לפעמים, כשנקרות בחיי חוויות שבהן אני צריכה לתת, לתמוך, לעזור, להיות שם בשביל מישהו אחר, כשצריך אותי, אני מתמלאת. מתמלאת מהנתינה. מתמלאת מהכוחות שלי, מהעוצמה.
וככה זה עכשיו. רק שקצת יותר מידי.
אין חזית אחת בחיים שלי, שלא מבקשים ממני, דורשים ממני, מכריחים אותי, מוצצים את דמי.
ואני.. נותנת. אוהו.. איך אני נותנת.
ומתמלאת. כן, ברור שאני מתמלאת.
אבל זה כבר עולה על גדותיו. צר לי המקום מלהכיל. ואני חייבת, להוציא את זה מהמערכת.
אין לי כוחות לתעל את האנרגיה המצטברת הזאת בצורה מניבה יעילות.
אין לי כוחות לחשוב מה אני צריכה לעשות על מנת שבמקום להתמוטט תחת עומס האנרגיה הממלאת, אני אוכל להפיק ממנה משהו טוב.
פשוט, אין לי.
ולכן, הפתרון היחיד שנראה לעין בזמן הקרוב, הוא התפרקות. אבל אחת כזאת, רצינית.
כואבת, סוערת, זועמת וצועקת.
משהו חזק. וטוב.
לפני 18 שנים. 19 ביולי 2006 בשעה 3:56
