זה היה ברור שזה יגיע מתישהו. שאני אתפרק. בדרך זו או אחרת.
דווקא בניתי על האחרת.
אבל זאת הגיעה.
אז אני חולה. הלחץ והבלאגן זעזעו לי את המערכת החיסונית, חשף אותי לטפילים ולפולשים והביא לי לתוך הגוף רעות חולות. העלה לי את החום, צימרר לי את הגוף, החליש אותי, ועכשיו אני בבית, עם הרגליים למעלה, אחרי שינה רצופת טלפונים של שעתיים בערך.
חושבת שהשתפר קצת מצבי מאז הצהריים, אבל לא כדאי לקפוץ כל כך מהר למסקנות.. כדאי לי למשוך את המנוחה הזאת כמה שרק אוכל. כדי לתת לגוף להתחזק. ומחר בבוקר אלך לרופא שיסדר אותי בכמה כימיקלים תוקפי יצורים רעים שהשתלטו לי הגוף.
העפתי את כולם מהבית. חלק מהחולשה הזאת היה בגלל העובדה שלא היה לי את השקט שאני רגילה אליו, כבר שבוע שלם. אימא שלי, אחותי, וכמובן שמונה עשרה שעות עבודה כל יום.
אז עכשיו שקט פה. אני לבד. רוני מחכה שאוריד אותו. נגמרו לי הסיגריות. אבל אין לי ממש כוח להתלבש ולרדת למטה לעשות את הדברים האלה.
כל כך רציתי להתפרק.. בצורה אחרת. אם זו היאבקות שלוחת רסן, ואם זה זיון חסר מעצורים.
כל כך חיכיתי שיהיה לי זמן, רק קצת זמן, להיות בבית ולעשות את זה.
והנה אני בבית, ואין לי אנרגיות. לא לזה ולא לזה.
טוב, זה יעבור. ואחזור לעצמי.
אבל בינתיים, אני יושבת פה אפופה, רצוצה, נבולה, רפויה והאמת, קצת מתענגת.
על השקט. על החולשה הזאת שמכריחה אותי להישאר במקום, ולא לזוז.
לפני 18 שנים. 19 ביולי 2006 בשעה 16:43
