כמה נעים השקט. הבית ריק. מידי פעם נשמעים צעדי קצות האצבעות של רוני, הולך בבית, מהמטבח, לחדר שינה, למרפסת וחוזר חלילה. הרדיו על המינימום, כך שלא נשמע. המזגן כבוי.
אני יושבת. ומפשירה.
לא מהקור של המזגן, כי גם בלילה הצלחתי לישון שתים עשרה שעות מעולות ועמוקות בלעדיו, אלא מהלחץ. מפשירה מהלחץ. מרפה. ומשחררת.
רק מידי פעם צפצופים עצבניים בחוץ, שמפריעים. אבל אני מתעלמת. שקועה עדיין במנוחה.
התעוררתי בבוקר, בלי כאב. הכאב הפסיק. אני אתן לזה כמה שעות, ואם הכאב לא יחזור, אני לא אלך לרופא לקחת אנטיביוטיקה.
אולי זה עבר. אולי זה היה "סתם חלום".. לא יודעת. העיקר שהגוף עכשיו רגוע.
עייף, כבד, סחוט, מותש, מרוסק - אבל רגוע.
דיברתי עכשיו עם הבוס שלי. אם הייתי בקו הבריאות, הייתי פורצת בבכי עכשיו. והאמת.. גם ככה, די בא לי לעשות את זה. אני יודעת שהוא מרוצה מאיך שהכל דפק כמו שעון כשהוא לא היה, ואני יודעת שהוא חושב שאני מדהימה באיך שתפקדתי שבעה ימים של מלחמה. אבל עדיין, התגובות שלו, כל כך צוננות יחסית למצב שהיה, ויחסית למצב שלי עכשיו, שזה מחפיר.
ובכלל, העובדה שאני נחה בבית, והוא שם, משתלט על העניינים, לא נעימה לי בכלל.
הייתי שולטת, מלכה, אחראית, במשך שבוע. ואני גם ככה בדרך כלל, אבל תמיד יש אותו, להפיל עליו את האחריות, לזרוק אליו דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם. ועכשיו, עצם זה שהגיע ולקח את שרביט הניהול של כל האופרציה הזאת, משום מה, זה לא נעים לי.
אבל אני חייבת לדעת לשחרר. באמת לשחרר. למה לעזאזל אני מרגישה שאני משחררת אז אני לא בסדר. ובכלל, הוא נותן לי להרגיש שאני לא בסדר.
היה אתמול איזה פיצוץ בעבודה. חלק בזכות העובדה שבאמת נגמרה לי הסבלנות. אבל גם חלק לא מבוטל בזכות העובדה שלא הייתה תקשורת בין האנשים. וגם.. לא הייתה כימיה. למרות שעל כימיה אין לי בעיה להתגבר. אנחנו הרי בעבודה. ולא צריך לפתח יחסים עכשיו. אבל עדיין, משהו שם לא דפק כמו שצריך בכלל. והעזרה שהייתי צריכה בהרגעת המצב, לא הגיעה. למרות שהייתה נוכחת, לא יצאה לפועל. בקיצור, נדלקה שריפה. שהוא עכשיו, צריך לכבות.
אני מאמינה שיצליח, לכבות אותה. אבל עדיין, מאחר וזה האירוע האחרון שהיה במשרד באמתחתי, יש לי אחריות לא קטנה על העניין. התפקעתי, התפרצתי והדלקתי את המערכת.
ועכשיו, הוא מכבה אותה.
אז כן, זה השאיר טעם לא טוב בכל העניין. אבל כוס עמק. כל בן אדם, יש לו את הקצה שלו. ולי, נגמר.. בדיוק כשהם הגיעו והייתי צריכה לשרת.. גם אותם.
אז זה המצב.
בקיצור, מתחיל לי כאב ראש עכשיו. ואני צריכה לחזור להירגע.
לא יודעת מה לעשות עם הזמן הזה שהתפנה לי. אני לא מרגישה יפה מספיק כדי לפגוש אנשים עכשיו, ולא חזקה מספיק כדי להזדיין או להתחרמן.
למרות שפתאום בא לי לצאת לשתות בירה, לצחוק ולהשתכר. נראה.. אולי בערב.
אז.. אנוח. בינתיים.
לפני 18 שנים. 20 ביולי 2006 בשעה 8:29