7674

שחור בעיניים הבוקר. התנגשות המסוקים והחיילים ההרוגים. הרבה יותר קשה לשמוע על חיילים הרוגים, ועוד בקצב כזה, מאשר על נפגעי קטיושות. לא, בעצם לא. הכל נשמע נורא. מפחיד בעיקר. אבל החיילים נמצאים בקרב מתמשך ומבעית. מתח, לחץ, יריות, פגזים, פיצוצים, ריצות, חם, צעקות, בוער, כאב ושקט. תמיד יש איזו נקודה של שקט. שאז יודעים שהגרוע מכל הגיע. עצוב.
שש וחצי בבוקר. השמיים מעלים הד מונוטוני של רעש מטוסים, ציחצחתי שיניים והיה נדמה לי שאני שומעת אזעקה רחוקה. חשבתי אולי בתל אביב. אבל מיד הבנתי שאם היה בתל אביב, אז היה גם פה, וכנראה שזאת הייתה אזעקה של חנות או משהו. ולא של מלחמה.
אבל המצב לא טוב. וזה מעציב אותי. וגם מעצבן.
אף פעם לא הבנתי מלחמה. אתה צריך להיות פאנאטי כדי לקום בוקר אחד, ולהתחיל מהומה כזאת. אידיאליסט רציני. טרוריסט צמרת. אחרת מה רע השקט והשלווה. גם אם סובלים. וגם אם חסר. עדיין, עדיף להיות בשקט, בלי סכנה ממשית לחיים, בלי הרעש הנורא הזה של המלחמה המתחוללת מסביב. לא?
כן, זה ממריד. והיום שהיה לי אתמול לא תורם מאומה למצב. ומרוב שהיה רצוף באכזבות, אני כמעט ולא רוצה לחזור ולשחזר אותו. או לכל הפחות לכתוב עליו, מילה נוספת. אבל כנראה שאכתוב. לפחות על א. למרות שגם בפגישה איתו, מצאתי את האכזבה. שוב מעצמי.

הגעתי לבית קפה, לפגוש חברה. הגעתי באפיסת כוחות. כנראה חשבתי שאני יכולה. אבל בעצם הייתי צריכה להישאר בבית. ועדיף אם זה היה במיטה.
אז התיישבתי, או ליתר דיוק צנחתי על הכיסא. ובהיתי מסביב. הזמנתי אספרסו וכוס מים. הרבה קרח, בלי לימון. מזל שהמים הגיעו מהר, אחרת באמת הייתי מתעלפת.
לא היה לי נוח. משהו במיקום, בכיסא, במאוורר הגדול שפעל מאחורי. סקרתי את השולחנות מסביבי, קמתי, ועברתי מקום. לאט. העברתי את הקפה והמים. את המפתחות ומשקפי השמש. את הקסדה ואת התיק. ככה, בנגלות. כל פעם, שני דברים. לא היה לי כוח לאופרציה הזאת. וכשנגמרה, צנחתי שוב לכיסא החדש. והפלא ופלא, גם בו לא היה לי נוח.
הסתכלתי שמאלה ואחר כך ימינה, וראיתי אותו מסתכל עליי. חייכתי בעייפות, ואמרתי לו, אני לא מוצאת את מקומי היום. אז הוא חייך ואמר, בואי תיכנסי לפה, יש פה כורסא ומזגן, יהיה לך נוח.
וככה התחלנו לדבר. עדיין לא עברתי פנימה, מולו. אבל עברתי לכיסא קצת יותר קרוב.
שלושה משפטים אחר כך, הוא אמר לי שנראה לו שאני צריכה זיון. אמרתי לו, אין לך מושג כמה. אבל אין לי כוח. אני מותשת. ועוד היה לי עכשיו משהו, שבכלל לא תרם לעניין. שאל אותי מה, עניתי לו בקצרה, על המפגש המוזר שהתרחש שעתיים קודם.
הכרתי אותו. אני מכירה אותו. את השם שלו. את החיוך. את השיניים. אפילו את הבן שלו, שראיתי בתמונה על מחזיק המפתחות.
לא הצלחתי להיזכר מהיכן אנחנו מכירים. אבל אני יודעת שהיה מפגש. אולי אפילו מפגש סוער.
בכל מקרה, המשכנו לפלרטט. חמש דקות אחר כך, הוא הציע שנעזוב את המקום ונלך אליי או משהו. ונתפרק. נשתולל. נסתער אחד על השניה.
אם לא העייפות, והעובדה שהחברה הייתה אמורה להגיע בדקות הקרובות, בטוח שהיינו הולכים.
אבל בכל זאת, היא מגיעה מרחוק. וגם, כמה זיונים חד פעמיים כאלה בן אדם צריך.
אז כנראה שהרבה. ואני קצת מצטערת שלא גמרתי את הסיפור הזה איתו, אצלי במיטה. אתמול.
עברתי לשבת מולו. עדיין עייפה, כבדה, סהרורית. היה נעים. ההיכרות הטבעית הזאת. התחושה שאנחנו מכירים כבר שנים. לפחות מצידי. בלי לחץ. מצב נעים שכזה.
ואז היא הגיעה, וחזרתי למקומי, ישבתי מולה. הסתכלתי. בהיתי. הקשבתי. דיברתי.
אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה שהייתי רוצה להיות במקום אחר עכשיו.
במיטה. אם לא איתו, אז לבד. היה לי קשה להחזיק את עצמי ישובה, קשובה ומעוניינת.
בשלב מסויים הוא עבר החוצה, לכיסא שלידי. קצת נגענו. הרגל. היד. העיניים. האוזניים.
ואז היא הלכה.
הייתי צריכה להחליט. הולכים אליי, או לא הולכים.
הכל היה כל כך זורם וטבעי. לא מבינה למה עצרתי את זה. במצבים הרבה פחות נעימים, אני ממשיכה הלאה, עד הסוף. אז למה במצב הזה, שזרם בדיוק למקום הזה, שאני כל כך צריכה עכשיו, למה דווקא אז, עצרתי.
העייפות כנראה. והחשש מפני הרדידות שאחרי. מפני הרגע שאחרי, אחרי כל הטירוף שנהיה בו, כשהוא ילך. המחשבות האלה גרמו לי להישאר במקומי.
מזל שקיבלתי טלפון, מדייט טרי וחדש. בלי הרבה דיבורים, הצעתי לו להיפגש. הוא אמר בסדר. קבענו. והודעתי לבחור המקסים שישב לידי, שלא היום. היום זה לא יקרה.
הייתה לי חצי שעה להעביר בבית קפה. אמרתי לו, בוא שב לידי, יותר קרוב.
הוא בא בשמחה. והתחלתי לגעת בו.
הרגשתי כאילו היינו שם כבר. כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. היה לי נעים. ליטפתי לו את הגב. את העורף. הוא שאל אותי, מה, כאן, בבית קפה. שאלתי אותו, אתה מתבייש ממישהו. הוא אמר לא, ממש לא. אז המשכתי. זה היה יותר מנעים. הרבה יותר מנעים.
לקחתי את הטלפון שלו. והלכתי.
הפגישה הבאה הייתה נוראית. שוב פעם עמדו עם אקדח לראשי ודרשו תשובות.
את שולטת, או נשלטת. את מסוגלת לזה, או לא.
יאללה, שיעזבו אותי כבר. הם לא מבינים שיש יותר מזה בחיים האלה. שהקשר מוביל למקומות הנכונים. ואם זה לא יקרה אז לא נורא. ואם זה יקרה, אז אחלה. אבל לא צריך לקבוע ולהגדיר ולצייר בדיוק את מה שאפשר לעשות או אי אפשר, כבר בפגישה הראשונה.
אז כן, יצאתי בתחושה חמוצה, שממש לא בא לי לשלוט בו. בעיקר אחרי שהציג את זה בצורה כל כך חד משמעית וברורה. אני רוצה שתשלטי בי, אבל לא נראה לי שאת מסוגלת.
נכון. לא מסוגלת. לפחות לא בך.
ואז הבנתי. שדווקא השולטים, מעלים בי את הצורך לשלוט. מעוררים בי את היצר הזה, להכניע אותם. ואילו הכנועים, לא מהווים אתגר. לא מושכים אותי לכיוון הזה.
מה שמושך אותי בעניין זה התהליך. ואם הוא בא אליי, בסוף התהליך, אז מה זה שווה.
כן אני יודעת, זה שווה. יש כאלה שזה שווה להם. אבל לי, כנראה, לא.
אז אחרי כל זה, חזרתי הביתה. עדיין עייפה. משועשעת בצורה סרקסטית.
ואם אימא שלי לא הייתה ישנה בסלון, היה מגיע אליי א. כי הוא ביקש מאוד יפה לבוא לעשות לי מסאג'. ואז זה היה סיום מתוק לכל היום המוזר הזה.
אבל מאחר והיום נראה כמו שהוא נראה, כנראה שגם הפגישה הזאת, הייתה יוצאת בסופו של דבר מאכזבת.
אז אני מאוכזבת מעצמי, וחיילים נהרגים לי בצפון.
זוועה.

פתאום שמתי לב, שכל המגעים שהיו לי אתמול, היו עם אנשים שהשמות שלהם מתחילים בא'.
כמעט כולם.
מוזר.