7674

הראש שלי תפוס. המזגן עוד לא הספיק לקרר את הסלון. הבית ריק. ואני עייפה.
עוד מעט אקבל הודעה אם צריכה לחזור לעבוד או שאני יכולה להמשיך להעביר לי ערב שקט בבית. כל כך לא בא לי לחזור. צריכה את השקט הזה... שוב. אבל כנראה שלא תהיה ברירה.
ועד אז, הרגליים שוב למעלה, העיניים כבדות. הבטן מעכלת את האוכל, ומרוקנת לי את כל האנרגיות שעוד נשארו לי בגוף.
איך המלחמה הזאת באה שניה לפני שהספקתי לתפור את מכנסי הג'ינס שכל כך רציתי. אבל אולי עכשיו, בימים הקרובים, ואולי אפילו היום, יהיה לי קצת זמן לזה. ואתפור אותם.
פגשתי חברה, שעובדת אצל מעצבת אופנה ידועה, שגם אני עבדתי אצלה בעבר. פתאום עשתה לי חשק שוב, להיכנס לזה. ראתה מה שלבשתי, ואמרה, זה לא מקצועי? בפליאה, ברור שזה מקצועי. קדימה, היא אמרה, אני אעצב ואת תתפרי. כן.. חייכתי אליה. ממש, זה מה שאני צריכה. לתפור לפי עיצוב של מישהו אחר. אם כבר, וזה לא ממש אכפת לי, לתפור לפי העיצוב שלה, עם הגימור שלי. עם הטאצ' האחרון שלי. להכיר בזה, שכל בגד שהיא מעצבת, בזכות חוסר המקצועיות שלי, והיצירתיות, יצא קצת אחר, ממה שהתכוונה לו בהתחלה.
אם תסכים לזה, אז אולי יש על מה לדבר.
אבל אני מכירה בעל פה את כל המעצבות האלה, שבחיים לא חיברו שתי חתיכות בדים בתפר. הן מציירות, מדמיינות, ונותנות הוראות. אבל כל ה"פיל" הוא בתפירה עצמה. תתפרי, ותראי מה יצא לך. אז הנשמה שלך תצא. אז היצירה שלך תבוא לידי הביטוי האמיתי שלה..
אז בינתיים, אני ממשיכה בשלי. טועה, מתקנת, משפרת, מתמודדת, ויוצא מה שיוצא.
כן, שוב חזרתי לדיון הנצחי הזה, של התבנית, מול הדמיון הפרוע. של המוסכמות, מול הפריצה שלהן. של הנורמה, מול החריגה.
שיהיה.
אולי אלך לנוח, ואם לא אצטרך לצאת מהבית, אנסה להשתעשע קצת עם הג'ינס.
למרות שהוזמנתי לריקוד מושחת. מושחת במיוחד.
ואם יהיו לי אנרגיות, אולי באמת אלך לרקוד. שוב. אבל הפעם, באמת...