7674

שברתי שיא. זאת אומרת, לא כל כך אני. אבל בזכותו, השיא נשבר.
כמעט שבועיים. טוב נו, שבוע וחצי. של קשר יומיומי, אינטנסיבי. לוחץ. כשהמלחמה הזאת בצפון, מתחוללת ברקע ותורמת ללחץ להיות יותר משמעותי ובעל נוכחות.
אולי זאת לא ממש חוכמה. כי היו לו מאפיינים מאוד מוזרים ל"קשר" הזה. אבל עדיין, זה הישג.
משהו חיבר בינינו נורא חזק. נראה לי שבעיקר הוא. כי הוא היה השולט. והוא קבע. וזה היה לפי הדרך שלו.. הפעם - רק לפי הדרך שלו.
וכנראה זה מה שאני צריכה. שמישהו יגיד לי בדיוק מה לעשות, ולא תהיה לי אפשרות ניווט, בטח לא החוצה. זאת אומרת, תמיד תהיה לי אפשרות בחירה. אבל הבחירה שלי, תהיה, ללכת בדרך שלו.
וגם הפעם, לא ממש יצאתי מזה בכוחות עצמי. אבל אולי פגעתי.
למרות שאמרתי לו מהתחלה. שמאחר והוא בחר לקרוא אותי, הוא לוקח בחשבון שלא כל מה שיקרא יהיה תמיד נעים לקריאה. כי זאת אני, וזה מה שעובר עליי.
ואולי ראיתי, שזאת הדרך היחידה שיש לי, שדרכה אוכל להימלט מהמצב הזה שנקלעתי אליו.
אבל באמת שזה היה קצת מוזר.
במשך שבוע וחצי. דיברנו כל יום. לפעמים גם שלוש פעמים ביום. אבל רק כשהוא גרם לזה לקרות. רק לו היו את כל הטלפונים. ולי, היה "מספר חסוי" על הצג, שריגש אותי כל פעם מחדש כשהופיע שם. במשך שבוע וחצי, הוא ראה אותי שלוש פעמים. ונגע בי פעמיים.
אני לעומתו, לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת. אבל גם, זכיתי לגעת בו פעמיים.
הוא הגיע אליי פעמיים, הביתה. בתור שולט. ואני, בתור שפחה מרדנית, קשורת עיניים, מגששת וממששת את פניו בחושך, נוגעת, חוקרת. ולא ממש מצליחה להבין, מה קורה שם.
במשך שבוע וחצי, למרות עובדת היותו נשוי, לא היה רציני ממנו. עקבי, נחוש, רגיש, רוצה.
בעיקר, רוצה.
כן, הרגשתי מחוזרת. למרות שאולי זאת לא חוכמה להרגיש מחוזרת על ידי גבר נשוי.
אבל עדיין, לא היה לו יום, ולא לילה. וגם לא שישישבת. כל הזמן. מתי שרצה. מצא את הזמן ואת המקום להתקשר אליי. וללטף אותי ב"מה שלומך" נוטף ומענג.
אני חושבת שזה שאימא שלי הגיעה להתארח אצלי, קצת בלם אותו. פתאום השיחות בשעת לילה מאוחרת כמעט לא היו אפשריות. והמבטים העורגים דרך מצלמת האינטרנט, היו בלתי ניתנים לביצוע.
אבל במובן מסויים, אני חושבת, שלשמור על אש, במשך תקופה, כל כך ארוכה - יחסית אליי, זה כמעט בלתי אפשרי, בתנאים האלה.
גם המלחמה והעבודה, גם אימא, גם אישתו, וגם זה שלא ראיתי אותו.
ולמרות כל אלו, מצאתי את עצמי אתמול שולחת לו הודעה.
וכן..גם מתגעגעת.
התשוקה שלי להרגיש. רגש. כנראה שוברת כל גבול אפשרי.
כל גבול שהצבתי לעצמי אי פעם. וכל גבול של מציאות שנראה על פניו, הגיוני.
פתאום נראה לי שזה לא בסדר. פתאום בא לי להציב לעצמי גבולות. להיות ממושמעת. להחליט החלטות. למשל, איזה גבר אני רוצה. וכמובן, שאחד הקריטריונים יהיה, לא נשוי. והפעם, גם לעמוד בזה.
תמיד שואלים אותי מה אני מחפשת בגבר. ותמיד, אין לי תשובה. כי זה הרי כל כך אינדיבידואלי. כל אחד, עם המראה שלו, עם האופי שלו, עם האנרגיה שלו. והשילוב שלהם, או שמדליק אותי, או שלא. והיו מקרים, שגברים שבחיים לא הייתי חושבת שיזיזו לי, שיגעו אותי, ובגדול. וכן, גם נשואים. וגם מכוערים. וגם כל מיני יצורים שונים ומוזרים.
אז איך אומרים, באהבה אין חוקים.
אבל אולי כדאי שאכניס כמה. כי ההתפזרות הזאת, מעבירה את הזמן לא רע, ומספקת לי שוב, על הדרך, חוויות מגוונות ומעניינות. אבל שום דבר רציני, לא קורה מהן. אני לא מתעוררת עם מישהו בבוקר, אני לא נמצאת בקשר יותר ארוך משתי פגישות ועוד כל מיני מאפיינים שלא כדאי לי בכלל לסקור, מרוב שמביכים ולא מקדמים אותי אל המטרה.