7674

כל היום הזה, מלווה ברעידות פנימיות כאלה. לחץ, חרדה, בהלה, פחד. לא יודעת מה. ומאיפה זה פתאום נחת עליי. אבל אני לא מרוכזת. על הכביש בדרך לעבודה, אז זה התחיל נראה לי. פחדתי שאני הולכת לעשות תאונה. ואז בבית קפה. מן חוסר נינוחות. קפיציות. הסרעפת מכווצת. קצת בחילה. סוג של אווירת חרדה יושבת עליי כמו ענן אפור וגדול. משהו בעבודה מלחיץ אותי. משהו בפנים מלחיץ. אין לי מושג. רק יודעת שזה קיים. וזה מפריע. ישבתי עם הפרטנר הקבוע שלי בבית הקפה בבוקר, וישר סיפרתי לו, על הפחד הזה שאני חווה. אז הוא אמר לי, אני לוקח כדורים בשביל זה.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך אנשים מרגישים בנוח לספר לי שהם לוקחים כדורים אנטי דיפרסיביים או אנטי חרדתיים. זה ברור לי שהרבה לוקחים, אבל אף פעם לא שיערתי שכל כך הרבה.
וכמעט כל מי שלוקח, ומתמיד עם זה, קורא לזה קסם.
אני מאמינה להם. זה באמת קסם.
קסם, שברגע שמשלימים איתו, ועם עובדת היותו בתוך המוח, החיים הופכים להרבה יותר קלים ונעימים. כי למי יש באמת כוח להתמודד. לא מספיק יש לנו על הראש... עבודה, חברים, משפחה, זוגיות, כסף. אז צריך גם את כל הקולות הפנימיים האלה שמתרוצצים לנו בראש? התשובה היא לא. לפחות התשובה שלי לזה. לא לא ולא. לא צריך. עדיף בלעדיהם.
החקירה והנבירה הזאת, ממש לא מביאה למקומות קלים יותר. ואפילו להיפך. ככל שמעמיקים, ולומדים ויודעים, העסק הופך להיות סבוך יותר, מטריד יותר, וקשה יותר. איך אומרים באנגלית, בורות היא ברכה. כמה שפחות יודעים - יותר קל בחיים.
אבל עדיין, עם ההדחקות, ועם האדישות לשאלות הגדולות של החיים, זה ממשיך לתקוף אותי לפעמים.
ולהטריד. ולטרטר. ולא המחשבות. אלא הרגשות.
משהו בתוכי מתעורר. אולי מזדעזע. ואני לא שקטה.
כן, מן חוסר שקט פנימי.
אני לא מרגישה טוב. וזהו. אולי בסוף יתברר שזה איזה קלקול קיבה או משהו. אבל לא נראה לי כל כך, מאחר ולא אכלתי אתמול משהו חריג. כן, עשיתי בלאגן. אכלתי כל מיני דברים, שרובם לא קשורים אחד לשני. אבל זה לא ממש חדש.
אולי זה ההוא.
אולי אחרי הכל, עם כל ההדחקות שלי, והמעצורים, והחסימות, אני כנראה כן מרגישה משהו.
אני בלחץ, שפגעתי. שאמרתי משהו רע. שעושה למישהו רע. והרי לא התכוונתי לעשות רע, בכלל.
רק להגיד את מה שיש לי על הלב. מה לעשות שלפעמים זה קשור לאנשים וזה קצת פוגע בהם.
ואולי זה לא רק לחץ שפגעתי. אולי זה גם קצת חסר. בכל זאת הייתה מן תשומת לב ממושכת ואינטנסיבית שכזאת. מאותו מקור תדר נעים, מאותו קול, מאותה נימה.
אז כבר אין. ואולי כנראה, זה באמת קצת חסר.
שיעבור כבר.