7674

אם רק היה לי כוח,
אז הייתי עולה על האופנוע עכשיו, ונוסעת לראות אותו רוקד. ואולי גם להצטרף. והייתי שותה משהו, אולי בירה, או שאולי משהו אחר, ומתמסטלת קלות. והייתי משתחררת, ואולי גם משתוללת. ומתפרעת, ומסתחררת.
אם רק היה לי כוח.
ובמקום זה. אני שוב כאן. פדלעה. רפויה. עייפה. ומבואסת.
מהכל. מהחיים. מהעבודה. מעצמי.
היום אמר לי, מישהו, שאיך זה יכול להיות, שאני נותנת מעצמי כל כך הרבה, שיש לי כל כך הרבה אנרגיות להכל. להחזיק את העסק עובד ככה, עשרים וארבע שעות, לתת פה, ולתת שם. ורק לעצמי, אין לי כוח לתת. אין לי כוח לעשות ספורט. אין לי כוח לאכול בריא. אין לי כוח לכלום.
כי אחרי שאני נותנת החוצה, כל כך הרבה, כבר לא נשארות לי אנרגיות לתת פנימה.
אז אני מפנקת את עצמי, במעט המשאבים שכן נשארים סביבי.
בשינה טובה. באוכל טעים. בזיונים חסרי חשיבות.
שאפילו להם, כבר לא נשאר לי כל כך כוח. ובטח לא זמן.
כן, זה תירוץ. וכן זאת הצדקה. וכן, אפשר למצוא תיאוריות על גבי תיאוריות על למה אני לא מזיזה את התחת שלי לעבר מקום טוב יותר.
אבל מה לעשות, זה המצב. ואני בו. ואין לי כוחות לצאת ממנו. אני לא עושה שום דבר כדי לשנות אותו. וממשיכה להיות במקום. ולסבול. בפנים עמוק, לסבול.
ובחוץ, כאילו והכל בסדר.
אבל ג'ובאני ראה את העצב בעיניים שלי.
ואני, קמה בבוקר, כל יום, מסתכלת במראה, ונחרדת.
ואז פתאום, אתמול, ישבתי בבית קפה, וג'. נתן לי לראות את התמונה של הכלב שלו בתוך הטלפון. אבל הטלפון היה כבוי. אז הסתכלתי על הצג. שהיה שחור ומבריק. והפנים שלי השתקפו בו. וראיתי שם פנים מתוקות. יפות. חייכניות. כל כך אהבתי את מה שראיתי, שהמשכתי להסתכל ולהסתכל. ג'. אמר לי, נו, נכון שהוא משהו. אז הרמתי את העיניים מהמסך ואמרתי לו, אבל בכלל לא מופיעה כאן התמונה שלו. אז הוא לקח את המכשיר, הדליק אותו, ואז ראיתי אותו. את הכלב. עם משקפי קריאה על העיניים. מצחיק.
אז כן. אני נחרדת. אבל מצד שני, מסתכלת לפעמים, ומתענגת.
מכירה את הפנים האלה כל כך טוב. ואולי גם בזכות שאני אוהבת את הנשמה שיוצאת מהעיניים האלה. אז פשוט, אוהבת אותן. את הפנים. שלי.
חבל שאנשים לא רואים את מה שאני רואה.
אני יודעת שחלק רואים. חלק מסתכלים עליי, וישר רואים את היופי.
וחלק, מסתכלים, ובכלל לא מבינים. היה אחד שאפילו אמר, לא, יפה את לא. אבל את בסדר.
באמת שלא הבנתי על מה הוא מדבר.
אבל נגיד..
אז ג'ובאני כבר ירד מהפרק. ירד ממני, עוד לפני שאפילו עלה. וטוב שכך, כנראה.
למרות שמשהו בהתלהמות שלו, גרם לי לחשוב, שאולי באמת רוצה אותי. סוף סוף, מישהו, על אמת, רוצה.
אבל לא ממש הייתה לו הזדמנות להוכיח את רצונו. כי די מהר, הכשלתי אותו.
והוא נפל.
כן, שוב יצר ההרס מביע את עצמו במלוא עוזו.
ושוב, אני יושבת מהצד, רואה את זה קורה, ולא מתערבת.
לא מפסיקה. לא עוצרת. נותנת לעצמי לעבוד, כמו שאני. ומה שקורה, קורה.
חוסר שליטה?, כן, כנראה.
חופש?, גם.
אתמול, כשישבתי בים, עם הרגליים למעלה, והבירה והסיגריה, הסתכלתי מסביב. ראיתי אנשים קשורים בכל מיני קשרים. ילדים, חברים, הורים, מאהבים.
והרגשתי את החופש, כל כך חזק. ההחלטה האינטואיטיבית הזאת, ללכת לים אחרי העבודה. הבירה שאני שותה בלי לחשוב מה היא עושה לי. הסיגריה שאני מעשנת, בלי טיפת מודעות.
חוסר המחוייבות שלי, לעולם. אף אחד לא מחכה לי. אף אחד לא מסתכל. לא אומר. לא מדבר. לא מפריע. אני עם עצמי, עם המראות, עם המחשבות, עם הבהייה חסרת הפשר, עם הנקיון התודעתי. נחה. שרועה שם בים. מול השמש החזקה. שהולכת ושוקעת לאיטה.
לא חושבת על מה יהיה. לא חושבת על מה היה. רק נותנת לבירה לעלות לראש, לאט, עוצמת את העיניים, משעינה את הראש אחורה, ונרגעת.
חופש.