7674

כמעט לגמרי רגוע. ערב, שהוא כמעט לגמרי רגוע.
קצת הפריעו לי, הפעם מכיוונים שונים. אבל אני עדיין מנסה להתעלם מההפרעות האלה.

יצאתי מהעבודה אחר הצהריים. התכוונתי לנסוע הביתה, ופתאום הרגשתי אותה. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי אותה. ואני יודעת, אנשים בורחים ממנה, כמו מאש..אבל אני, שסגורה כל היום בתוך החמ"ל הקטן שלי, מתגעגעת אליה. השמש. הרמתי את הראש, נתתי לעצמי להתחמם לאורה ולחומה, והחלטתי. אני נוסעת לים. עשר דקות לאחר מכן, כבר ישבתי על החוף, עם הרגליים למעלה, כוס בירה צוננת ביד, והראש והגוף, טובל ומתענג בשמש. נמסתי.
הכאב ראש נמס. הלחץ נמס. הראש נמס. הכל נמרח לכיוונים שונים, בלי שום סדר או הגיון. גמרתי כוס אחת. ומיד ביקשתי את השניה. הפנים בהו בחום, בכלום, בים, באופק. בכחול של המים, בצהוב של החול, בתכלת של השמים, בזהב של הבירה.
השמש הקופחת, והאלכוהול, עלו לי יופי לראש. והרגשתי את העירפול מגיע מהר.
בין לבין, הודעות מג'ובאני. הוא לא רוצה. הוא כן רוצה. גם זה וגם הבירה, וגם חוסר הסיפוק של אתמול בלילה, גרם לי להגיד לו, אני באה. והוא, בשלו. לא. אל תבואי. אני לא בבית.
אז לא. המשכתי לשבת שם. השלפוחית התחילה ללחוץ. גמרתי את הכוס השניה. נכנסתי לשירותים. לפני שנסעתי, הדלקתי עוד סיגריה, וישבתי עוד עשר דקות. מתרפקת על השמש שכבר החלה לשקוע, ורוח נעימה מלווה בעננים ליטפה אותי.
הסיגריה כמעט נגמרה. ופתאום קלטתי בזוית העין, שני ילדים קטנים. בני שנתיים וחצי אולי. כהי עור. לא כושים, אבל לא בהירים. הוא, שבהתחלה חשבתי שזה היא, היה עם קוקו על הראש. כשהסתובב ראיתי את הזין הקטנטן שלו. והיא, באותו גובה ממש, עם פיפי ילדותי מקדימה. דומים. מאחורה, נראים ממש זהים. טוסיקים קטנים חמודים. כמעט וניגשתי אליהם ונתתי ביס. כאלה מתוקים. משחקים עם ה"מקלחות" של השטיפת רגליים. בשבילם, הם היו כמו שני מפלים.
כאלה חמודים. הוא עושה משהו, והיא אחריו. הוא נוגע בברז הזה, והיא, מסתכלת, ומיד מחקה אותו. פתאום התכופפה, ונגעה לו בזין. צחקה. והתרוממה. בהיתי בהם, הייתי מהופנטת. לא יכולתי להוריד את העיניים משני הגופיפים הקטנים והחמודים האלה. כל כך חופשיים. חייכניים. קטנים.
הסיגריה התחילה לחמם לי את האצבעות, ופתאום ראיתי שהיא כבר מזמן נגמרה.
קמתי. עליתי על האופנוע. ונסעתי. מאוד בזהירות. ולאט. כי הרבה ריכוז ושפיות, כבר לא נשארו לי בתודעה.
הגעתי הביתה.
הערב נראה עדיין, כאילו הולך להיות רגוע. אולי ג'ובאני יתקשר, אולי אלך אליו. אבל גם אם לא, זה טוב. החלטתי שאני הולכת לראות חדשות. למרות העיסוק האינטנסיבי בעניין, לא ממש מצאתי זמן לשבת ולראות מהדורת חדשות. וכל הזמן אני שומעת סיפורים. ראית את הראיון עם החייל הפצוע, ראית את הפגיעה הישירה בטנק. ואני.. לא, לא רואה כלום.
אז אמרתי לאימא שלי, היום, אני רואה חדשות. בשביל מה לך, היא שאלה. כי ככה אני רוצה, עניתי. ובתקיפות יתרה אמרתי לה, ובבית הזה, עושים מה שאני רוצה.
היא חייכה, ולא ענתה.
אז העברתי לערוץ עשר, והתחלתי לראות.
במקביל אכלתי. ועוד קצת אכלתי. ועוד קצת אכלתי. המנצ'ס מהבירה היו חזקים מכל הגיון, בחילה או בטן מלאה. אז המשכתי לאכול.
ש. התקשר, רצה לבוא. לזיין אותי. נו באמת, למה הוא חושב שזה מה שימשוך אותי אליו, האמירות הפשטניות האלה, אני בא לזיין אותך. מילא היה אומר את זה בחושניות. אבל הבנאליות שבה אומר את זה.. פשוט אין סיכוי. אמרתי לו, אני רואה חדשות עכשיו, ואתה מפריע לי. וסגרתי.
וא. התקשר לשאול מה נשמע. וגם א. שהוא אבא התקשר... הזמין אותי לאיזו ארוחה ביום שישי. אמרתי לו, אבא, אין סיכוי. אני נחה. אין לי סבלנות לאירועים משפחתיים. עוד לא.
והראש תפוס. שוב.
מעודף אלכוהול מעורב בשמש קופחת, עודף אוכל, ואולי, גם עודף חדשות.
נראה לי שפשוט אחתוך מוקדם היום, ואכנס למיטה.
מאחר והצעות מפתות לא גודשות את דלת ביתי, ואלו שכן מגיעות, בכלל בכלל לא מגרות.
אז קדימה. המיטה. המזרון המזמין. רוני הנעים שיתכרבל לידי, המזגן והחושך.
אה כן.. והכי חשוב, השקט.
רק שיהיה שקט.