7674

אני סוערת. אני עצבנית. יש בי משהו תזזיתי בפנים. שלא מוצא דרך החוצה. כואב לי, ואני מכאיבה לעצמי יותר. אני שונאת את המקום הזה. עכשיו. את הבית. את הגוף. את העבודה. את האנשים.
שונאת את זה שחיילים נהרגים. זה גומר אותי. זה מכווץ לי את הלב ולא משאיר בו טיפת אהבה. אני משחקת עם רוני, ויורדת לרמות תקשורת נמוכות ביותר, רק כדי להוציא שבב קטן של צחוק, או חיוך או השתטות. אני שונאת את זה שאימא שלי פה עכשיו. זה מפריע לי היום. נורא. אני לא יכולה לארח פה אף אחד. אני לא יכולה לאונן לי בשקט. אני לא יכולה בכלל, להיות פה בשקט. כל כך כל כך לא מתאים לי היום. שזה נורא. קולות הביקורת שלי את עצמי, מהדהדים היום בחלל הבית, ומרגישים כאילו הם יוצאים ממנה. כאילו היא מתערבת לי בחיים, ולא משאירה לי מקום, לעצמי. ואילו היא, כרגיל, לא ממש מתערבת, ולא ממש מציקה. אבל היום, זה מציק לי, ברמות שאני בכלל לא יכולה לתאר. חייבת להיות לבד. חייבת להיות בשקט. חייבת זיון.
ניסיתי להשיג. התקשרתי והתקשרתי, ולא ענו. או שענו, ולא היו באיזור. או שהיו באיזור, אבל הבית שלי לא ריק. או שהיו רחוקים, ולא היה לי כוח לנסוע. או שהיו באיזור, ורצו, אבל לא מספקים אותי, בעליל. אז זה לא שווה. ואין לי מה לחפש שם. ובכלל, במצב הזה, שאני זועמת, כואבת, עצבנית, ולא מרוצה, כנראה שהכי גרוע זה ללכת להזדיין. ועוד סתם.
רציתי ללכת למועדון, וכבר התלבשתי, ויצאתי מהבית. ומשהו במצב רוח שלי, פשוט לא שחרר אותי לשם. לא רציתי ללכת לשם ככה. המצב רוח הזה היה חזק ממני, והחלטתי בסופו של דבר, ללכת לישון. לא שאני עושה את זה עדיין. ועדיין יושבת פה וממשיכה להכאיב לעצמי. אולי כדי לשכוח את מה שקורה בפנים. אולי כדי להסיח את דעתי מהסערה הזאת שנקלעתי אליה.
אבל אני כבר נכנסת למיטה, ושוכחת מהעולם.
יו.... כמה הייתי רוצה לשכוח מהעולם לכמה ימים. חייבת חופש.
חייבת.