7674

ניסיתי לישון. אחותי הולכת עם הקביים המרעישים שלה לידי. הטלפון שלה מצלצל. צלצול בדלת. בעלה מגיע. הטלפון שלי מצלצל, אני עונה. מתוך שינה, כן, לא, בסדר, מחר. ומנסה להמשיך לישון. ואז עוד טלפון. שלה. ואחר כך שלי. הכל בגלל המזרון הארור הזה שהעברנו לסלון. ואז מתחילה המנגינה הענוגה של הפרטי. מצלצל ומצלצל. ולא מפסיק. אין תא קולי. אי אפשר להשאיר הודעות. הווא ממשיך לצלצל. זהו, אני נשברת. קמה מהמזרון. מסתכלת ימינה ושמאלה. הולכת למטבח. ריח של גז. בעלה מרתיח מים על הגז. למה לעזאזל על הגז, אם יש קומקום חשמלי. הוא מוזר, בחיי. יש ריח של גז אני אומרת לה, היא שואלת אותו, סגרת את הגז, הוא אומר כן. עד הסוף. אני נכנסת למטבח, הוא מוציא את הקופסא עם הבלינצ'ס של סבתא. אוכל בהנאה. אני לוקחת אחד ולוחצת על הקומקום להרתיח מים. לפחות זה טעים ומתוק. ניגשת לפלאפון, לראות מי המצלצל העקשן שלא הפסיק. ג'ובאני. אחרי שכעס אתמול בלילה, התקשרתי היום, והוא קצת התעלם. לא מבינה. זאת אומרת, מבינה כעס, מבינה פגיעה, אבל הכי מבינה לזרום הלאה. לעבור. להתקדם. לא להיתקע. והוא נתקע. השד יודע למה. הרי זה לא מועיל לאף אחד. אף אחד לא התכוון לריב. בטח לא בשלב כה מוקדם של יחסינו. אז מה הבעיה. כולה הלכתי לשתות עם חברה, במקום להיפגש איתו. לא ממש קבענו, לא ממש דיברנו. זה היה איפשהו באוויר. הכוונה להיפגש. וזה לא יצא. לא סיפור גדול כל כך. אז התקשרתי, והפעם, אפופה משינה, בלי הרבה כוח להתנצל שוב ועם אנרגיות די שליליות מהשינה שלא הלכה. והוא מתחיל לנזוף בי. ואת לא בסדר, וקבענו, והזזתי. יאללה, עזוב שטויות. ואני, אין לי כוח אפילו לענות לו. בטח שלא להתגונן. שותקת. ובשלב מסוים נשברתי. מה קרה, צעקתי. בסך הכל לא נפגשנו. לא קרה כלום. אם אתה רוצה לריב, יש מספיק סיבות שאפשר לריב בגללן. זה שטויות מה שהיה אתמול. קדימה. להתקדם. בסוף הוא נרגע. קצת. ואז שוב פעם, הכנסתי לו. שוב, בלי כוונה. אבל שוב, שמעתי אותו כועס, צועק, מתעצבן, עד שניתק. הפעם זה בגלל שאמרתי שאני הולכת למועדון ולא שאלתי אם הוא רוצה לבוא. דיברתי עם כמה חברים שאולי נלך. אבל, לא יודעת. לא ברור לי היחס שלו. הוא רוצה, לא רוצה, נמשך, לא נמשך. ביישן או סתם אין לי מושג. בקיצור, אין לי מושג.
אז אני יושבת בבית. שוב פעם הוא ריק. לא לעוד הרבה זמן כנראה. הייתי אמורה לחזור לעבודה, והנה כמו משמיים, התבטלה המשימה שהייתה אמורה להיות בשעה שמונה. אז אני פה. גמרתי לתקן את החולצות שקניתי. אני אוטוטו מסיימת את המכנסיים שעשיתי אתמול ונראו זוועה. מקווה שעכשיו יראו בסדר. וככה, בנחת, לאט, שקט, מנסה להירגע. עוד לא ממש נרגעתי. והזמן השאול הזה שיש לי בבית, מרגיש כל כך שאול. כל כך לא בטוח. כאילו כל רגע עלול הטלפון לצלצל ולהקפיץ אותי חזרה לעבודה. הדריכות הזאת, לא עזבה אותי, עדיין לא. החופשים הקטנים האלה, הם בכלל לא חופשים. הם על תקן מנוחה רגעית, שיכולה להסתיים בין רגע, בלי התחשבות בכלל במצבי.
רוני שוב רוצה לרדת. ועדיין לא בא לי. עוד לא. שיתאפק עוד קצת.
מרגישה זעם בפנים. בתוך הגוף. לא גמרתי איזה שבועיים. אני חושבת. או שלא הזדיינתי איזה שבועיים. אתמול יצאתי עם חברה, ושתיתי. בלעתי כמות הגונה של וודקה, שעלתה בצורה נעימה ועדינה לראש. צ'ייסר אחר צ'ייסר, ותפסתי את המצב רוח הנכון. ואז ק. בא. ועם קשר ובלי קשר, רציתי להתפרק אתמול, אז ניסיתי. אבל לא ממש הלך לי. אז בנוסף לזעם שבפנים, עצורה בי אורגזמה שלא באה על פורקנה.
עכשיו אני צריכה אותך. ללכת מכות. עכשיו אם תבוא, אני יריבה הגונה. אני מוכנה לכסח לך את הצורה, ולקבל את אותה מנה בחזרה. מוכנה לחטוף. ואם יכאב לי ממש, וארצה לבכות, אז גם את זה אני מוכנה לעשות. לבכות. העיקר לשחרר. אולי אלך לשירותים בתור התחלה, ואשחרר קצת שם.