נשענת אחורה, שואפת אוויר, עמוק, ממלאת את הסרעפת, ומוציאה אותו. רגוע מסביב. נצירת אש מצד צה"ל, למרות שלא ממש משפיעה על התקשורת באופן מיידי, מורגשת פה במידה ניכרת.
הבעיה היא שרק אנחנו נצרנו. ואילו הם, עלולים להתקיף גם את תל אביב עכשיו.
בכל אופן, הדריכות השתחררה לרגע, והלכתי לקנות חולצות. באתי בבוקר עם חולצה שחורה, שלא הייתה נוחה לי משום כיוון. אז פשוט פשטתי אותה. מדדתי ומדדתי, עד שמצאתי משהו מצויין. אז קניתי שלוש. שחורה, לבנה וירוקה. לובשת את השחורה, היא נוחה, יפה וגורמת לי לשקול ללכת לקחת עוד אחת שחורה. אבל אולי אחכה איזה חודש וכבר אקנה משהו עם שרוול ארוך.
בכל אופן, בוקר מהנה ומספק עובר על כוחותינו. מסיימת משימות שנדחו. עושה Vים על "דברים שצריך לעשות" וכמו שאמרתי, נרגעת.
אולי אני אצליח לחתוך היום מוקדם ולפגוש את ג'ובאני סוף סוף. רוצה לראות אותו, אם הג'ובאניות שלו נשארה בעינה, בעיני.
אחותי ובעלה הפתיעו אותי על הבוקר. בזמן שהתלבשתי הם הגיעו. מהצפון הרחוק באו לעשות בדיקה בבית חולים, ולשחרר קצת את הגבס הלוחץ שלה.
אז אמא שלי לקחה אותה לבית חולים ובעלה נשאר אצלי בבית, עם רוני וחתולה. הוא נעים בעלה. מאוד. הלוואי עליי אחד כזה. אבל אותה הוא מעצבן לפעמים. נו, ככה זה בני זוג. אבל האהבה שלהם חזקה, ויש להם מערכת יחסים מאוד מכבדת ובוגרת. שמונה עשרה שנה הבדל יש ביניהם, והם מצויינים ביחד.
אז נוח לי, עם החולצה החדשה, ונעים לי פה, לבד, במזגן, בלי טלפונים, בלי אנשים.
למרות שבדרך כלל שאני חושבת כמה נחמד בלי טלפונים, הכל מתחיל לצלצל ולזעוק לתשומת לב.
אבל בינתיים, לא. בינתיים, שקט.
שיפסיקו כבר הסערות המ(ד)יניות. ואני אתחיל להתעורר...שוב.
לפני 18 שנים. 31 ביולי 2006 בשעה 8:25