7674

אנשים באים והולכים. נכנסים, משתהים, ועוזבים. פונים, שואלים, מתעניינים, מחמיאים, ונעלמים.
לא, אני לא חוזרת על המנטרה הידועה. אני רק מציינת עובדה. מצב דברים שמתקיים סביבי. זה הכל.
צופי הבלוג שבאים והולכים, באי המסנג'ר שפוקדים ונפקדים ומתחדשים, באי ביתי שהיו וחדשים תופסים את מקומם, שולחי ההודעות שנעלמו ואחרים חדשים צצים.
כן..מן מצב דברים שכזה. תמוה. כל כך הרבה אנשים. אינסוף אפשרויות. גם אחרי שחשבתי שכבר דיברתי עם כולם, פתאום משמיעים את קולם עוד עשרים חדשים.
יום ראשון, שבוע חדש. ועימו העייפות, חוסר האנרגיות ושפיפות רוח. לכל אלו, הצטרף היום כאב גב טורדני במיוחד. הכל בזכות מזרון הפוטון שישנתי עליו בלילה והגב שלי לא קיבל אותו בשמחה.
לוחץ לי למטה, לוחץ לי למעלה. ואני צריכה מסאג', דחוף.
ג'ובאני עושה סימנים מוזרים. לא רוצה במיוחד. הוא קצת אדיש מידי לטעמי. לא באה בטענות, מאחר ולא מצאתי כל כך זמן לשוב ולהיפגש איתו. ואולי זאת הסיבה לנסיגה הקלה שבאה מצידו. הבחורה עסוקה, מה לעשות. יש מלחמה, היא מחוייבת לעבודה, עייפה, מותשת. מה בדיוק יצא לי מזה. כן, אני יכולה להבין. אבל מצד שני, אין כמו האנרגיות של החיזור. יכולות להזרים לתוכי אנרגיות מחודשות. אבל הוא, לא ממש משפריץ אותן לעברי. ולכן, זאת התחושה. סוג של אדישות.

אין לי סיפורים מעניינים לספר. ואין לי מילים מהממות לפתות. אין לי כוח לקום מהכיסא לעשות דברים שאני צריכה. הגב זועק, העיניים נעצמות, והראש...כבד.
אבל אין ברירה. אולי אקום לעשות לי קפה, וזאת תהיה תחילת המשך היום הזה.