זמן איכות. הבית ריק. לפחות לחמש שעות. אין לי עבודה על הראש. לפחות לא כזאת שמציקה יותר מידי או גורמת לי לצאת מהבית. אני שותה קפה אחרי שינה של שלוש שעות. בקיצור, החיים הטובים.
קצת קשה לי לחשוב על לחלק את הזמן הזה עם גבר. גם אם התפוקה תהיה מעניינת או לפחות מענגת. כי עדיין, זה ידרוש ממני משהו, שכרגע, אני לא נדרשת אליו. אבל נראה. קודם שיחזיר לי טלפון ואז אני אעסוק בהתחשבנות אם שווה לי או לא שווה לי לוותר על הזמן הזה בבית לטובת פגישה.
השמנתי בזמן האחרון. וזה קצת מטריד אותי. המכנסיים לא יושבים עליי יפה. החולצות גם לא משהו. ובתמונות מהמסיבה אתמול, אני נראית זוועה. טוב, זאת לא ממש חוכמה, כי כשאימא שלי מצלמת, אני תמיד יוצאת זוועה. משהו ב"משקפיים" שיש לה עליי מקרין אל תוך המצלמה והיא תופסת אותי בדיוק ברגע הלא נכון. אבל לא נורא. נוותר לה. שהיא תילחם כל החיים על כל גרם מיותר. לא אני.
אבל משהו בתקופה הזאת, של המלחמה, ושל הבלאגן בחיים שנוצר בעקבותיה, גורם לי לדחוף לפה שטויות. ואני לא מדברת על איברי מין גדולים ועסיסיים. אלא על שוקולדים, לחמים ועוד דברים שאני בדרך כלל לא אוכלת. החוסר שקט, חוסר המנוחה, חוסר הסיפוק והחוסר בכלל, שנגרם עקב כך שאני משקיעה את כל מרצי בעבודה, גורם לי לפצות את עצמי באוכל. בלי לדפוק חשבון.
או איך שק. אומר, אין לך אלוהים.
טוב. אולי אתחיל לשים לב קצת לעניין הזה. ובעקבות כך להיות קצת יותר קלילה.
אתמול נסעתי בתל אביב לפנות ערב, וראיתי מישהי רצה. היא לבשה טייץ ארוכים כחולים. וגופיית חזייה, שמכסה רק את הציצי. הבטן שלה, הייתה ריבועים חטובים. רק שרירים. יפים. כשהיא רצה, הכל היה תפוס חזק במקום. והיא רצה בקלילות, כשהפודלית הלבנה שלה מדדה מאחוריה ומידי פעם היא נעצרת כדי שהכלבה תעמוד בקצב. הגוף שלה, והקפיציות והקלילות שלה, עשו לי שוב חשק לרוץ.
לא שאי פעם הבטן שלי תיראה ככה. וזאת גם לא השאיפה. אבל מספיקה לי ההרגשה הנהדרת אחרי כמה קילומטרים של ריצה ומתיחות. ושוב, אני מפנטזת על זה. אולי באמת אני אתחיל. נראה אם אמצא זמן. ועכשיו, כשעוד חודש אולי יתחיל להיות נעים יותר בערבים, אז זה בכלל אידיאלי.
טוב, נראה. העיקר שהמחשבה הזאת בראש. נראה כמה זמן ייקח לי ליישם אותה.
בינתיים, אזיז את הגוף שלי לעבר שואב האבק, ואתחיל לנענע אותו בקצב נקיון הבית.
זה גם אספקט מסויים של זמן האיכות.
לפני 18 שנים. 29 ביולי 2006 בשעה 15:16
