טוב. אז התוכנית היא לנקות את הבית. אחרי שאחזור מהעבודה, קצת לרענן אותו. כי זה כבר ממש בלתי אפשרי להיות שם. ועם כל האורחים והאורחות, זה הופך להיות בלתי נסבל.
אני לובשת מכנסיים בצבע חאקי, מרושלים כאלה, שבדרך כלל אני הולכת איתם לים. חולצה בצבע אדום, בלי גימורים, שחוץ מהצבע, היא הכי לא מחמיאה לי בעולם. אספתי את השיער, עשיתי צמה סינית, שלא ממש הצליחה. ואני קצת מאופרת. נראית כמו קרירטורה, בקיצור. מחכה ללקוחות שיבואו לשדר.
הנה זה מגיע. עוד אולפן. ועוד עבודה. זין. כל כך גדול. אני לא הולכת מפה כל כך מהר.
טוב נו, רק שעה נוספת. בינתיים. מקווה מקווה מקווה שלא יכנסו עוד שידורים. למרות שגם אם כן, ק. יגיע בסביבות אחת, אז יוכל להחליף אותי.
אני חייבת לסגל לעצמי גישה חדשה. גישה אדישה לעניינים האלה. ודי הצלחתי בזה בזמן האחרון. אני לא מתכננת כלום. לא קובעת כלום. אם מתפנה לי זמן, אני עושה. אבל לא משהו מתוכנן. רק ספונטני. אבל היום, שוב השליתי את עצמי, וחשבתי שאוכל להיות קצת בבית. הכנסתי מכונת כביסה, והשנייה גם בדרך. אבל זה לא ממש הולך. והנה אני שוב במשרד, ועוד עבודה נכנסת.
כן, אני די אדישה, אחרי הכל. אבל עדיין, מבואסת. לא רוצה. רוצה לברוח מפה, ולא לחזור לעולם.
דיברתי לא מזמן עם מישהו מהתחום הזה, של התקשורת בכלל והחדשות בפרט, שאמר לי שאחרי שנתיים בתפקיד מסויים, החליט לעזוב, כי נשחק. אמר שזה בלתי אפשרי להיות יותר משנתיים בתפקיד כזה מאחר והזמינות עשרים וארבע שבע גומרת את הבנאדם.
אז הנה לך. תראה אותי. עוד מעט סוגרת שלוש שנים. ואני עדיין פה. כן, המלחמה הזאת קצת גומרת אותי יותר מידי, אבל עדיין, אני פה. וכן, הייתי רוצה לברוח, אבל עדיין.. אני פה.
אולי זה באמת הטריגר שאני צריכה. הקש ששובר את גב הגמל ויגרום לי לקחת את הרגליים ולמצוא משהו אחר לעשות. גם בתקשורת, אולי אפילו גם בהפקה, ואפילו אולי גם בחדשות, אבל משהו אחר.
האוקראיני הגבוה, מתלהב מהאולפן, ומהאבן הזאת שיש פה. אבן של אנרגיות. כל הזמן מעביר מעליה את היד, ונהנה מעצמו ומהאנרגיות שהיא פולטת. אנחנו מתקשרים בשפת סימנים, הברות וחלקי מילים באנגלית. כי הוא מדבר רק רוסית, ולא ממש מצליח לבטא משהו באנגלית.
הדלקתי את הנר, כדי שיהיה פה קצת ריח של פצ'ולי, וההוא, התלהב.. גם.
נחמד..
לפני 18 שנים. 29 ביולי 2006 בשעה 8:40
