7674

אז זה ממשיך לא לקרות. ואני ממשיכה לפעול כמו מכונה משומנת היטב. רק חבל שלא משומנת במקומות הנכונים.
יום שישי אחר הצהריים. בימים כתיקונם, בשעה הזאת, אני מתעוררת משנת היופי שלי, מתמהמהת שעתיים בערך עם קפה וסיגריות, ויוצאת לארוחת ערב אצל ההורים.
כאמור, בימים כתיקונם.
ועכשיו, אני יושבת במשרד, ממתינה בלחץ ללקוח שמאחר, ורואה איך העבודה איתו הולכת לחרוג מהזמן המוקצב לי. כי מיד אחריה, אני רצה למסיבת יומולדת של אחותי המגובסת.
המסכנה הקטנה, הבאתי לה היום בלון הליום גדול בצורת לב שכתוב עליו יומולדת שמח. ובירות.. שוב. ושוקולד. והכל, רק שתהיה מבסוטה. כי גם ככה, כל החופשה הזאת, נדפקה לה.
ובעלה הגיע, והיה שמח. הוא כזה מקסים. ואהב את הבית שלי. הם כנראה ישנו אצלי בבית הלילה, והחגיגה תהיה בעיצומה. המזרונים על הרצפה, לא יהיה מקום לזוז, ורוני כמובן, לא יבין מה קורה סביבו. לאן נעלם השקט שהוא רגיל כל כך אליו. איך גזלו ממנו את הממלכה הגדולה והבלעדית שלו.
הוא כל כך תזזיתי, שכל הזמן הולך מכות עם חתולה. אני יודעת שהם משחקים. והם עושים את זה גם ככה, בימים רגילים. אבל עכשיו, כל הזמן תוקפים אחד את השני, רודפים אחד אחרי השני, מתחבקים, מתגלגלים, משתוללים. היום העיפו את האגרטל עם הפרחים שאימא שלי הביאה לאחותי.
כן, הילולה גדולה אצלי בבית. ואני, כמעט לא שם. מזל..
אולי מחר, השמיים ישמעו לתחנוניי, ויאפשרו לי להישאר בבית כל היום. אני כבר יודעת שאצטרך לעבוד, אבל אם זה יהיה מהבית, זה יהיה מרגיע ונעים יותר.
חבר מהעבר פתאום צץ שוב. מתקשר, מזמין אותי, רוצה לבוא. ואני, לא מתלהבת במיוחד, אבל בימים טרופים אלו, מוכנה לכל אתנחתא מינית מהעבודה הזאת. אבל לצערי, לא מוצאת את הזמן לזה. וממשיכה להשיב את פניו ריקם. ומסרבת. מתנצלת, ומסרבת.
וגם א., רצה לבוא היום, לפנק אותי. מסאג' וכאלה. עם דגש על הכאלה. אם רק היה לי זמן. ואם רק היה לי בית ריק. ואם לסבתא היו גלגלים. ומאחר שלא כך הדבר, גם לו סירבתי.
והכי חשוב, ג'ובאני שלי. הולך ומתאדה מראהו בדמיוני, הולכת ונמוגה התחושה הנעימה שהיתה לי אחרי הפגישה איתו. אתמול הוא התקשר, והייתי בטורים גבוהים במיוחד. היה לחץ היסטרי מהעבודה, והקול שלי, היה מאוד מאוד לא נעים. כמובן שהתנצלתי. וניסינו להיפגש, אבל גם איתו, לצערי, זה לא הלך. נראה לי שיש בו משהו אדיש. לא מתלהב מידי. לא רוצה מאוד. אולי שומר על עצמו. ואולי פשוט לא נדלק. אבל בכל מקרה, גם הוא קצת נעלם.
אם הייתי מקבלת גמול ראוי, על העבודה המטורפת שאני עושה בשלושה שבועות האחרונים, הייתי מיליונרית. בחיי. הייתי יושבת באיזה פנטהאוס מערבי בצפון תל אביב, עם הרגליים למעלה, וצוחקת.
אבל מאחר שלא כך הדבר, אני מנסה לדחוק כל אימת שיכולה את עובדת הגמול הרעוע שאני מקבלת על השגעון הזה. כן, אני עסוקה בלשרוד. ולא הרבה מעבר לזה.
אבל במקביל לכושר ההישרדות שלי, אני גם נהנית.
רק שתחזור כבר התקופה הזאת, שאני אוכל באמת לשוב וליהנות.