אני חייבת לשבור את השגרה הזאת של העייפות והעבודה. חייבת. עם איזה ריגוש חדש. עם איזה זיון טוב. עם איזה סשן עצבני. משהו. שיגיע.
אני מנסה. למרות שאין לי ממש זמן. אבל בכל זאת מנסה. ואכן, זה לא ממש הולך.
אין לי כוח. ואין לי זמן. כל הזמן תקועה בעבודה המזורגגת, מתמודדת, נלחמת, ומתכלה.
מחכה שזה ייגמר, ואני אטעין מצברים מחדש.
מחכה לשבת פה, מול המסך השחור, מלאה באנרגיות ולכתוב.
זה יקרה. השאלה היא מתי. עוד שבועיים. שלושה. אולי.
בינתיים, בין לבין, כאמור, אני מנסה. אבל כנראה האנרגיות שלי ממוקדות מידי בעבודה, מכדי לאפשר לעצמי להצליח בחזית ההיא גם.
גונבת שעות שינה. קצת בלילה. קצת בערב. קצת בצהריים. שעות שינה שלא ממש עוזרות, אלא רק משאירות אותי בתפקוד בזמן העירות שאחריהן.
צריכה מסאג' מפרק במיוחד. שיתחיל עדין, מפנק, ואז יתחזק, ויפרק אותי לרסיסים. ואז, שינה טובה של איזה ארבע עשרה שעות. ואז עוד עשרים וארבע שעות של לא לצאת מהבית. ואז עוד איזה שתים עשרה של סערת חושים מינית במיטה, ואז עוד שינה של עשר שעות.
ואחרי כל הסאגה המתמשכת הזאת, אולי, אחזור קצת לעצמי.
ועד שזה לא יקרה, אני ממשיכה להתעייף. ממשיכה לסחוב את עצמי עם שארית כוחותי האחרונים.
הגוף כואב, הראש כבר בקושי מצליח לחשוב והיצר המיני העירני שלי, מודחק קשות.
לפני 18 שנים. 28 ביולי 2006 בשעה 6:52
