7674

אחרי יום סוחט במיוחד, חצי ליטר בירה, כמה סיגריות ורגליים למעלה, אני באמת לא מבינה מה אני עדיין עושה פה. מה הבעירה הזאת לכתוב. להוציא. לבטא.
היום הזה היה קשה באופן בלתי רגיל. העייפות ליוותה אותו מהרגע הראשון שפתחתי את העיניים, מאחר והחזיקו אותי ערה עד ארבע בבוקר אתמול. מהעבודה כמובן. התחלתי את היום, מדדה ומנקרת, עם ידיעה ברורה שבשתיים בצהריים מקסימום, אשוב אל חדר בית המלון שלי, ואלך לישון לכמה שעות. סמוך לשעה שתיים נחתה הידיעה שאני צריכה להישאר. לפחות עד ארבע וחצי. ובחמש, כשבסופו של דבר הגעתי הביתה, התחיל מטר של טלפונים, עומס בלתי יאומן של עבודה, ועצבים שמזמן לא הגעתי לרמה גבוהה כל כך שלהם.
וכמובן, לסיומו ה"מתוק" של העניין, נאלצתי לחזור לעבודה לעוד כמה שעות של קריעת תחת.
אז חזרתי, רצוצה ועייפה. ולמרבה הפלא, גם חרמנית. קניתי בירות, וקיוויתי שאחותי המגובסת תהיה ערה, כדי שנשתה ביחד ונבלה קצת זמן איכות. אז הגעתי. היא אכן הייתה ערה, אך בישרה לי, ספק בשמחה וספק בצער, שהיא יוצאת עוד חצי שעה בערך.
בכל אופן פתחנו את הבירות, וצחקנו קצת.
אני גמורה. רוצה להוציא. רוצה לשחרר. אבל הגוף שלי תפוס. כואב. ואני צריכה לקום מוקדם בבוקר. שלא נדבר על המוח, שלא מסוגל יותר לחשוב על כלום. אפילו לא על הדרך מכאן, לאמבטיה, לשירותים, ולמיטה.
עוד מילה אחת או שתיים, על המצב האבסורדי שאני נמצאת בו.
אופרציה די רצינית. לנהל. כמעט לבד. ואפילו אם לא לנהל, אז להחזיק ולתפעל. חרפה. בזיון. לא הגיוני. לא מציאותי. ולמרות כל אלו, אני עושה זאת, עם מוטיבציה בלתי נלאית, עם אנרגיות שאין לי מושג מהיכן באות, ועם חיוך. רוב הזמן, עם חיוך.
אם לא ק. לא הייתי מחזיקה מעמד. לא במלחמה הזאת.