ג'ובאני רוסו. מי זה? כדורגלן או משהו כזה? כן.. זה כדורגלן. הוא חתיך, אלוהי. אם זכרוני אינו מטעני.
אז שילוב שלו, עם פנטזיה על דון ז'ואן רומנטיקן ושרמנטי, ועוד כמות לא מבוטלת של רוך ורגישות, ספקנות, פחד וכאב. זה מה שהיה לי מול העיניים בשעתיים האחרונות.
היה לי יפה. ונעים. ולשם שינוי, ונילי למדי. פתאום אני הייתי המנוסה. אני התחלתי לשאול את השאלות שכולם תמיד שואלים אותי ואני שונאת לענות עליהן. אבל זה לא באמת עניין אותי. אחרי שהורדנו את זה מהשולחן, יכולנו להתפנות לדברים מעניינים יותר. כמו, בדיחות קרש, שיחות בנאליות על מעמדן של ערים במדינת ישראל ועוד אי אלו דברים חסרי חשיבות שנועדו בעיקר להשאיר אותנו ישובים, אחד מול השניה, ולהרגיש טוב.
סוף סוף לא עלה עניין הסקס בצורה ישירה וחד משמעית. סוף סוף לא אמרו לי, יו.. כמה את סקסית.
וגם לא, איך בא לי לנשוך אותך עכשיו, או ללקק אותך. וגם לא, בואי נלך מפה. אליי.
הגעתי לפגישה עייפה, קצת רדומה, ובעיקר בעיקר, הרגשתי לא יפה. כל היום הזה ליוותה אותי הרגשה כזאת. הסתכלתי על עצמי במראה, ופתאום לא הסתדר לי מה שאני רואה. לא הפנים, לא הגוף. לא הבגדים.
משהו התעוות לי בראש ועיוות את עצמי בעיני עצמי. וככה גם יצאתי מהבית. לא מרוצה.
ישבתי שם, וחיכיתי כמה דקות. הזמנתי בינתיים קפה. ואז הוא הגיע. לא דוגמן צמרת. ולא משהו שפינטזתי עליו בלילות. אבל בשבילי, הוא נראה כמו ג'ובאני רוסו. משהו בו, העיר אותי ועורר אותי. פתאום יצאתי מהתחושה שאפפה אותי כל היום. פתאום נהייתי יפה. לא יפה כמו תמיד, אבל בהחלט שיפור משמעותי מההרגשה הקודמת.
איך העולם מסתובב לו. ואיך דברים משתנים. ואיך אני נעה. ממקום למקום. מתחושה לתחושה. ממצב למצב. נעה, ומשתנה. ועדיין, נשארת במקום, ולא רוצה להתחלף עם אף אחד.
לפני 18 שנים. 26 ביולי 2006 בשעה 22:24
