7674

יום ראשון בבוקר. שבוע חדש. התעוררתי קצת הפוכה. מזל שאני לא צריכה ללכת לעבודה עכשיו.
אבל אני בהחלט צריכה לקום, להתקלח, להתלבש. סידורים וכאלה.
שתיתי אתמול קצת יותר מידי. הלכנו אחרי העבודה וישבנו עם ט. מרוב שהייתי שיכורה, בסוף, וגם אולי בלי קשר לאלכוהול, אמרתי לה, אני באה אלייך. היא אמרה, בואי. שאלתי אותה, את מוכנה. אז היא שאלה , מוכנה למה. וכשהבינה, אמרה לי, לא. בצורה עקיפה, עדינה וחברית, אבל לא.
למרות שאני יודעת טוב מאוד, שאם הייתי הולכת אליה, זה היה קורה. סוף סוף. אבל ניחא. לא הייתי עד כדי כך שיכורה. אבל הייתי חרמנית עליה. לגמרי. אמרתי לק. כדאי שאני אלך, כדי שאני לא אעשה שטויות. למרות שלהיות במיטה עם ט. זה בכלל לא שטויות. אבל צריך תנאים מאוד מסויימים לזה, ואלו של אתמול, כנראה התאימו רק לי. ולא לה.
בכל מקרה, התשוקה שבה ועלתה. אבל הפעם, הודות לאלכוהול. אם זה לא היה, כנראה שהייתי נמרחת שם בכבדות ובחוסר עניין. בטח לא עם עניין לסקס. אבל האלכוהול עלה טוב לראש, הייתי אווירה נעימה, ולפני שהספקתי, כבר הרגשתי את היד שלי מלטפת אותה, בהתחלה בעדינות, ואחר כך עם תשוקה. עם הרבה תשוקה.
ועכשיו אני יושבת פה, מחכה לאיש של המזגן, שיבוא לסדר את הדליפה, אחת ולתמיד. ויש לי נסיעה לעשות לאסוף תוצאות בדיקה של אחותי. ועוד כל מיני דברים בסגנון. ועוד לא התקלחתי אפילו, לא התלבשתי, וממש, אבל ממש אין לי כוח להתחיל את היום הזה.
והאיש של המזגן הודיע עכשיו שהוא מאחר, בחצי שעה ארבעים דקות. לדעתי עוד שעה, אולי, הוא יגיע. מזדיינים בתחת מניאקים. לפחות יש לי זמן להתעורר כמו שצריך ולהתקלח ולהתלבש בלי שיהיו פה אנשים שמתקנים את המזגן.
הלוואי שיכולתי כבר למשוך את היום הזה ולהישאר בבית. אבל יש לי משהו נורא דחוף בעבודה, שאני חייבת לסיים. ועד שאני לא מסיימת אותו, גם אם המלחמה המזורגגת נגמרת, אני לא יכולה לקחת חופש.
זה מזכיר לי פתאום את כל הדיבורים שלי על זוגיות, ואהבה. הכמיהה לזה, לאהבה, ולדבר האמיתי, נשכחה לה בתוך לחץ העבודה, ועכשיו, הכמיהה היחידה, היא לחופש. כל הזמן, אני חושבת על זה.
לא כל הזמן, אבל כשאני כותבת, איכשהו, אני תמיד מסיימת עם המילה הזאת. חופש. המילה האחרונה, השורה האחרונה, הפסקה האחרונה. תמיד מדברות על חופש.
כמו אז, שתמיד סיימתי עם איזו אמירה קלישאתית בנאלית לעוסה ומאוסה על זוגיות ואהבה. עכשיו אני בעניין של חופש. כן, כנראה שהתקווה התחילה לפעפע בי, ולצד העבודה האינטנסיבית בהווה, והנוכחות המקסימלית במה שבאמת יש, תמיד נמצאת התקווה.
התקווה שבאה לידי ביטוי במילים ומחשבות, שמלוות אותי, אל עבר משהו שלא קיים, בהווה.
זוגיות ואהבה, היו רלוונטיות אז. וחופש, הוא צו השעה. הוא הקו המנחה. לשם אני שואפת.
טוב נו, אחרי כל המנטרות הידועות שלי, שאני לא מסתכלת על מה שאין, אלא על מה שיש. וחיה איתו בשלום. פתאום כל המאווים הפנימיים שלי זועקים את מה שאין. אין זוגיות. אין אהבה. ואין חופש.
אבל חופש יש. רק לא חופש מהעבודה. וזוגיות ואהבה, אין, כי כנראה אני לא ממש רוצה אותם. עובדה, כל הנסיונות האלה, והכשלתי אותם. אחד אחרי השני, כל אחד בשיטה אחרת. והחופש, כנראה, לא ממש מסתדר עם זוגיות. שלא נדבר על ילדים.
בקיצור. ניתן לחופש להגיע. להירגע מכל הבלאגן. נתחבר לחופש שקיים, בתוכי. ואז אבדוק, שוב, מה קורה עם הכמיהה הזאת לזוגיות.
כי כרגע, אני לא רואה אותה. לא בפנים. לא באופק. לא בשום מקום.