יום שחור היה אתמול. 12 מילואימניקים, בעלי משפחות רובם, נשים ילדים, סיוט. וההרס והחורבן בחיפה. וההרוגים. והפצועים. וההלומים. והחיילים המסכנים בתופת הלבנונית. הפצועים. קשה. בינוני. קל. והכל תחת ההודעה המודיעינית שיש סיכוי שנחטוף. היום. טיל. בתל אביב. וכולם ערוכים, ומוכנים, ודרוכים ופרושים ומחכים.
זאת תעלומה. באמת. למה הוא מחכה. מה יש לו להפסיד. למה הוא לא יורה.
לא שאני רוצה. ואם עד עכשיו לא היה טירוף בעבודה, אז אחרי זה, בכלל לא נוכל לנשום.
ולא מפגיעה ישירה, אלא מפקקי תנועה בתור לעמדת שידור.
אבל עדיין, ההמתנה לזה. החוסר ודאות. קצת משגעים.
אתמול, תחת מעטה הדריכות של כולם, שמרתי על חזות די שאננה. לא, חשבתי לעצמי, זה לא באמת יקרה. הם כבר אמרו את זה כמה פעמים מאז תחילת המלחמה. וכל פעם שקורה משהו יותר מחריד מקודמו, אנחנו שוב נכנסים להיערכות ולציפייה הזאת. אבל אני כבר לא מאמינה. שזה באמת יקרה. אז אני ממשיכה. בעוד הם עושים הכנות. ושולחים את האישה והילדים מחוץ לעיר. ומתקשרים לכל העולם ואשתו להודיע שיש איום ממשי, ושיישארו בבית או במרחבים המוגנים.
כן, זה באמת יכול לקרות. אבל עד שזה לא יקרה, זה לא קורה.
בינתיים אחותי שוב פה, ואימא שלי, עדיין פה. עושה קולות שתישאר עוד חודש. ואני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זה לא ממש מפריע. מה גם שעם האינטנסיביות של העבודה, היא מאוד עוזרת לי עם רוני. אבל הלבד. מה עם הלבד. עם השקט. עם הפרטיות.
ומה עם הזיונים. מה עם הפגישות הליליות האלה. עם ההזדמנויות שכן יש לי שאני נאלצת לבטל נוכח השהות שלה בבית שלי. אם היה עכשיו מישהו עם דירה בתל אביב, כנראה שמצב הזיונים שלי היה מצויין. מאחר והייתי אצלו כמעט כל לילה. אבל כל המזדמנים למיניהם, גרים מחוץ לעיר והמקום היחידי שאפשר להיפגש בו, זה אצלי. ומאחר שאצלי לא, אז לא נפגשים.
אבל מצד שני, גם ככה, אני כל כך עסוקה, שלא ממש מרגישה את הרצון לזה. זה לא שאני יושבת בעבודה וחושבת על זה. לא מרגישה את זה בגוף. לא רטובה. לא נפוחה. לא מפנטזת.
כלום.
נכנסתי למוד כזה, של קהות מינית. יש דברים אחרים על הפרק עכשיו. וכשכל זה יסתיים, אחזור לפעילות. או שלא אחזור. אני כבר לא יודעת.
לפני 18 שנים. 7 באוגוסט 2006 בשעה 3:22
