כל פעם שמתפנות לי כמה שעות, אני מחפשת. מחפשת מישהו, שיעביר אותן איתי. אבל עמוק בתוכי, אני לא ממש מזהה את התשוקה, של פעם. רק את הרצון, להתפרק קצת. אולי לאיזו מחמאה נעימה. לאיזה מגע מחמם.
אבל אף אחד לא נמצא. אף אחד לא עונה. אף אחד לא באיזור.
ככה זה. הזנחתי. וזה מה שיצא מזה. אז שי התקשר היום, ומסר לי חיבוק. שזה היה נחמד, אבל עם כל הכבוד לו, הוא נשוי. למרות שמה שהוא מציע לא כל כך מתנגד להיותו נשוי. אבל מה שאני הייתי רוצה ממנו, בהחלט מתנגד. ואז אני, התקשרתי לירון, והיה נחמד לדבר, אבל לא התאפשר להפגש. מה גם, שמתאים לי יותר, איתו, לעשות את זה תחת השפעת אלכוהול. אני חייבת להשתחרר עכשיו כדי להגיע למצבים האלה שוב. זה לא בא לי ככה. אני סגורה. עצורה. אוחזת חזק בפנים. אוגרת. שומרת. ולא נותנת. ובטח ובטח, לא משחררת.
חבל, הייתי ממשיכה משהו עם ג'ובאני. משהו בו נתן לי לגיטימציה. למשהו. בעצמי.
אבל הוא הלך. הוא לא רוצה. הוא לא היה סגור על עצמו. או שהיה סגור, ואני לא הבנתי אותו.
אבל מה אני חושבת לעצמי, שהזמן המועט שיש לי, יתאים לכל העולם ואישתו? אז זהו, שלא.
וזה לא מתאים לאף אחד. ושלהם מתאים, לי לא מתאים. וככה זה יוצא. שלמרות שאני רוצה, אני מוצאת את עצמי גומעת בנחת את רגעי השלווה האלה. הרגעים שמתפנים לי מהעבודה, ואני מוצאת את עצמי לבד בבית.
אבל אני חייבת להפסיק לאכול ולרזות. שונאת לחשוב את המחשבות האלו, אבל זה המצב. פשוט, כל כך לא בא לי. גם מקודם לא היה לי בא. אבל עכשיו זה מציק לי. ואני חוזרת הביתה, ורק חושבת מה אני הולכת לאכול כשאגיע. ככה, להתפנק. למלא. את החסר. את הריק. את הואקום הזה.
כן, העבודה ממלאת. אבל לא ממלאת במקומות הנכונים. ואולי ההיפך. ממלאת במקומות הלא נכונים. באוכל משמין, את התחת, ואת הבטן, ואת הפנים.
היום שמעתי מוסיקה חזקה. משהו טוב, קצבי. והתחלתי להזיז את הגוף. הרגשתי שהשומנים קופצים לי. יותר נכון, הציצי. אבל לא משהו שהיה יפה לראות. אז עצרתי את עצמי, את הקפיצות, כדי שאפסיק לרעוד ככה.
לא, אני לא נשפכת, משום כיוון שהוא. אבל משהו לא נוח לי עם עצמי. גדול לי מידי. כבד לי מידי. ולא יפה לי. בעיני עצמי. שלא נדבר על הסביבה. אני מקבלת תגובות.
היום הוצאתי תמונה שלי, מלפני ארבע שנים. שיער קצוץ פלטינה. פנים קטנות. צוואר רזה, כתפיים צרות. זה יפה לראות. אני נראית לעצמי כמו ילדה. אבל זה בסך הכל לפני ארבע שנים. ולפני חצי שנה הייתי לא רחוקה מזה בכלל. רק עם שיער ארוך. אז מישהו, שראה אותי, אמר לי, את כפול שתיים ממה שהיית אז. אמרתי לו, קצת הגזמת מותק. כולה איזה עשרה קילו. כן, זה הרבה. אבל זה לא כפול שתיים. אבל עדיין....
אז מה הבעיה שלי. קדימה. להפסיק לאכול. ומיד.
לא יכולה כבר לשאת את הבטן הזאת. שמלאה לי כל הזמן.
צריכה להתחיל להרגיש רעבה, ולזרום עם ההרגשה הזאת. רק כשהקרקורים האלה מורגשים, ואני מאפשרת להם להיות, אז אני מתחילה לרזות.. אני יודעת, יגידו המומחים, זאת לא הדרך. אבל זאת הדרך שלי. ככה אני יורדת המשקל.
זהו.
החלטתי.
לא אוכלת כלום יותר הערב. ומחר, אני נכנסת לזה. בזה. בעצמי.
עד שהכל ירד.
ואולי אפילו אצליח לשלב ספורט בעניין. כי זה ממש, אבל ממש, לא לעניין.
כשרזיתי, בפעם האחרונה, כולם היו עם "וואוו" וקריאות התפעלות אחרות. ועכשיו, כשהשמנתי, הם שותקים. אבל אני שומעת את זה, כל כך רועם.
אז בשנים האחרונות, כשהשמנתי, זה לא הפריע לי. לא איך שנראיתי, לא מה שחשבו, לא מה שאמרו ולא מה שלא אמרו. הייתי יפה בעיני עצמי, וזה מה שהיה חשוב לי.
אבל עכשיו, משום מה, זה מפריע לי. עכשיו, משום מה, אני לא מרגישה טוב עם עצמי.
כן, אני יודעת. ההרגשה הזאת לא קשורה במישרין למשקל. היא קשורה לנשמה שלי, שכנראה לא מרוצה ממה שיש לה. אבל עדיין, אולי המשקל, יתחיל את השינוי. אולי התחושה תשתנה עם השינוי החיצוני.
ואולי, זה ככה עכשיו, כי אני רוצה מחמאות. אני רוצה תשומת לב.
אבל כנראה שזה בעיקר כי לא נוח לי. וזה מה שחשוב. קודם כל.
מזל שאני עדיין מעשנת. לפחות אברח לזה, כל פעם שיהיה לי קשה מידי. ואולי לא יהיה קשה.
אני יודעת, שאני מרזה, רק שזה באמת יוצא ממני, ככה, בקלות. פשוט פתאום, אני מפסיקה לאכול. כי נמאס לי. כי אני לא רוצה יותר. אבל הפעם, משהו פה לא קורה בטבעיות. אני לא ממש רוצה להפסיק לאכול. אבל אני רוצה להוריד את כל הקילוגרמים המיותרים.
יו.. כמה מילים. על הנושא.
כן, זה מעיק, ומציק. אז אני משחררת.
לפני 18 שנים. 7 באוגוסט 2006 בשעה 17:07
