7674

כן.. קמתי חרמנית. ונשארתי חרמנית. ובמהלך היום הזנתי את החרמנות עם עוד ועוד תשוקה, רצון ורטיבות. ניסיתי לעזוב באמצע היום ולהיפגש עם מישהו, וזה לא הלך. נכנסה לי עריכה, ושידור, ושוב, לא עשיתי את זה. כל היום חשבתי, על זה. על התשוקה הגואה בי. על הבעירה המתחוללת בתוכי. על הרצון העז להרגיש. ובמקום להרגיש מין, סקס וזימה, השמעתי לעצמי מהבוקר, בקולי קולות, בתוך האולפן הסגור, את השיר "פרי גנך" בביצוע אביבה אבידן ואלי לוזון. צעקתי ושרתי את השיר. הרגשתי אותו בבטן. עמוק. אבל לא מספיק עמוק כנראה. כי כשהגעתי הביתה, השמעתי אותו שוב, ואימא שלי כמעט התחילה לבכות כששמעה אותו, וביקשה ממני לכבות. כי זה קשה לה מידי. לא חשבתי על זה ככה, בכלל. זאת אומרת, אני יודעת מה המילים, ואת המשמעות, ועל הבן שלא יחזור, ודווקא עכשיו, אחרי שכל החיילים נהרגו, ובכלל.
אבל רק כשהגעתי הביתה, זה היכה בי.
אני זועקת אותו, כל היום, עם כל פיסת נשמה ונשימה שקיימת בי. ומייחלת למשהו אחד.
להרגיש.
והנה, אימא שלי, בפעם הראשונה ששמעה, כבר הדמעות הציפו לה את העיניים.
ואני, שמעתי אותו אולי שלושים פעם היום, בתוך אולפן אקוסטי, בווליום מטורף, וזה לא הזיז לי כמו שזה הזיז לה.
רוצה שיזיז.
אבל כנראה, שאני כל כך מודחקת, שהעצב לא נמצא ברמות זמינות, בכלל.
ולכן, אני שומעת את המילים, את הצלילים, את הזעקות, את היבבות, ומאושרת.
מתמלאת בצלילים ושרה במלוא העוצמה, במלוא הכוח, בלי שום חולשה.
לא קשה לי, לא כואב לי. ואני רק חופרת עוד ועוד, ומנסה להסיר את החסימות, ואת ההדחקות, ואת כל החומות והשריון העבה שנמצא עליי.
ועדיין, זה לא נוגע.
משתכנעת יותר ויותר שאני צריכה איזה מפגש כואב ועמוק, כדי לשחרר קצת.
אני זוכרת, שלפני המלחמה, הייתי עמוק בתוך העניין, של להרגיש. ואפילו הצלחתי להרגיש.
בכיתי. הייתי נסערת, תזזיתית, חרמנית, חושקת, בוערת.
והנה עכשיו, אני רק בוערת.
אבל לא מרגישה.
רוצה להרגיש.
אני יודעת, זה יבוא.
השאלה היא עם מי. ומתי.