7674

כבר יומיים שאני חרמנית. כנראה שהתעוררתי שוב. אולי אני מריחה את הסוף. סוף הלחץ בעבודה. למרות שאם שרון ימות עכשיו, וסוריה תתקוף והפסקת האש הזאת היא רק הפוגה, אז שום לחץ לא ירגע. אבל עדיין, רמת החרמנות שבה ועלתה. סוף סוף מן הראוי להגיד. ואני מחפשת מסביבי אובייקטים ראויים לפרוק אותה. מחפשת, מתקשרת, מפלרטטת, וכמעט, כמעט, לא מצליח לי כלום. שוב, אותם סיפורים, ההוא לא נמצא, וההוא רחוק, וההוא לא בא לי עליו בכלל.
אבל זה מעניין. היו גם כאלה שכאילו הריחו אותי. את מה שהגוף שלי מפריש בימים האלה, והתקשרו. רצו לבוא. לענג. תענוג. למרות שלא יצא מזה כלום, זה עדיין כיף..
מרוב שאני נפוחה ורטובה, עלו בי כבר מחשבות למשוך את ק. לעניין. אבל אני עוצרת את עצמי. חושבת על זה, אבל עוצרת.
אתמול, אחרי שהוזעקתי בפעם הראשונה, ונשלפתי מהמיטה, זה היה מרתון חסר מעצורים של שעה בערך, של עבודה אינטנסיבית, כמעט בלתי אפשרית. ואז כשזה נגמר, כל מה שהיה לי בראש, זה אורגזמה, זיון, מציצה, מגע, כוח, חוזק. נכנסתי לאתר ההוא, של הסרטים הכחולים, וצפיתי בסרט האהוב עליי. זה שאחד הגברים מכניס לה את הזין לתחת. והזין מבריק ונוצץ מחומר סיכה, והוא מכניס אותו בעדינות. והיא אומרת, אוי מיי גוד, ומתחילה לצעוק. אבל צועקת באמת. ונאנחת. ובמקביל, מכלה את כל כוחותיה האחרונים על הזין של הבחור השני שאיתה. ומוצצת לו. ולמרות שזה רק דקה ושלושים שניות, אפילו עכשיו, כשאני כותבת על זה, אני שוב מתגרה.
ק. היה לידי, בזמן שראיתי את הסרט. ואמר לי, עוד שניה את נכנסת לתוך המסך. זה היה כל כך נעים, הצפייה הזאת. ראינו את זה שוב. ואז קמתי בנחישות, התקשרתי לא. והלכתי אליו. בלי הרבה דיבורים, עשר דקות בערך וכבר היינו במיטה, גונחים ונאנחים. ליתר דיוק, אני גנחתי ונאנחתי. והוא התנשף.
ואז הטלפונים שהפריעו באמצע, ואחרי שגמרתי פעמיים, בצעקות שבר חזקות ועמוקות, הלכתי. חזרה לעבודה.
למרות שגמרתי פעמיים, אני עדיין בוערת ונפוחה. כמעט ולחצתי עליו, כל הלילה. כדי להירגע.
אבל אני מרגישה שרוצה משהו אחר. והזיונים עם א. ממש לא מספקים. הם בגדר כיבוי שריפות רגעי ומיידי. הם לא הדבר האמיתי. אני רוצה מישהו אחר, שיכאיב לי. אני רוצה להתמסר. אני רוצה להישלט. אני רוצה שמישהו יבוא, ויעשה בי כאוות נפשו. אני רוצה לשכב חסרת יכולת לנוע, להתנגד, להתפרץ, לכאוב. להרגיש באמת. להרגיש משהו חזק יותר מסתם תשוקה שאני מנסה ומנסה להביא אותה, והיא איפשהו נעצרת, אי שם בפנים, ולא יוצאת החוצה.