7674

אני חוסמת. אני יודעת שאני חוסמת. אני צריכה להיות חזקה. סגורה. עקשנית.
אני שמה לעצמי גבולות. הרבה גבולות. אולי זאת האחריות. אולי זאת התבונה. אולי אלה סתם מחשבות שלא צריכות להיות. אבל הן פה. הן שם. הן קיימות, בכל מקום.
ואולי אפילו הן לא מחשבות. אלא מצב תודעתי מסויים. אני לא ממש מזהה מילים, אלא יותר תחושות, רגשות ומצב תפיסה קיומי.
היום בדרך הביתה, נסעתי על האופנוע, וחשבתי. סוף סוף חשבתי. אסור לי לחשוב על זה. זה מתגלגל מהר, כמו כדור שלג, אוסף אל תוכו עוד ועוד חוויות, מילים, מראות, תחושות. והופך להיות הר גדול, שכדאי שלא אראה אותו, לא ארגיש אותו, ולא אחשוב עליו.
כבר יצא לי כמה פעמים לנסוע על האופנוע, בזמן האחרון, ולחשוב. פתאום לשקוע במחשבות.
הפעמים האלו, היו מסוכנות מאוד. בכל אחד מהמקרים, זה כמעט נגמר בתאונה. אני שוקעת לשם, כל כך מהר, עמוק וחזק. לעולם המחשבות.
ומאחר ואני נמנעת ממנו, ונזהרת ממנו, כמו מאש, כשהן כן באות, הן סוחפות אותי.
אסור לי לעשות את זה בזמן רכיבה על האופנוע.
אז היום עשיתי את זה שוב. ושוב, הגעתי לאין מוצא. הגעתי למקום, שאין בו כלום.
אבל היום קראתי לתחושות האלה בשמות. הרצתי תסריטים בראש. ראיתי דברים קורים. קולות נשמעים, רגשות יוצאים. הזדהות. הרבה הזדהות. ראיתי הכל. ואז באחת, נעצרתי.
עצרתי את המחשבות.
הן היו נעימות. מלטפות. חזקות. עוצמתיות. אבל מאחר והמציאות שונה, והמציאות מספרת סיפורים אחרים, מיד עברתי לעולם מקביל. זה שקורה במציאות.
לא יודעת למה. אולי אלה החסימות. אולי אלה המילים שנאמרות מבחוץ, כל הזמן. ואני ממשיכה לזרום איתן. מציפה את עצמי בהן, רק לא לחשוב.
לא חושבת.
מרגישה. חווה. צוחקת. אוהבת. נפגעת. שונאת. נהנית. מתחרמנת.
הכל.
רק, לא חושבת.