בוקר. עשרים וארבעה חיילים הרוגים. אני לא הולכת לעבודה, ורוני לחוץ. רוצה לרדת. מתרוצץ סביבי. ואני לוקחת את הזמן. רק צריכה להוריד לעצמי מהראש איזה משהו שצריך לעשות במשרד, ואחר כך, אני פנויה. חשבתי לתפור את החולצות שתכננתי, אבל אני לא יודעת אם יהיה לי חשק לזה. מה גם, שמשרד הרישוי מחכה לי. דחוף. רשיון נהיגה חדש. ששש.. שאף אחד לא ידע.. שאני נוסעת עם רשיון לא בתוקף.
אני לא אוכלת כבר כמה ימים. מאז שהחלטתי, אני ממש עומדת בזה. פשוט הפסקתי לאכול. כמובן שאוכלת כשצריך, אבל כל מה שדחפתי לעצמי קודם, נזנח ונשמט מהתפריט היומי. אבל עדיין לא מרזה. כי לא עושה ספורט במקביל. יש גבול, אני אומרת. בינתיים, לא עושה. אבל מתישהו זה יתחיל לרדת. לאט ובטוח.
ולמרות שאני בבית, ויש לי כמה שעות פנויות, אני לא רגועה. לא מרגישה בחופש. כאילו עובדת, אבל בבית. איזה עצבים. כמה שלא הולך לי להירגע מהעבודה המזורגגת.
לפני 18 שנים. 13 באוגוסט 2006 בשעה 6:13
