7674

מזמן לא הייתי עצבנית ככה. היום בקפה, בבוקר, הזעפתי פנים לכל מי שבדרך כלל אני מחייכת אליו. זאת שעשתה לי את הקפה, זכתה להצלפות הקשות ביותר, וגם המלצרית. וכולם. זה שבא והתיישב לידי, וזה שביקש את העיתון, והשניים ההומואים. וכולם. ודיברו אליי, ושאלו לשלומי, ככה סתם, כמו בכל יום, ואני, בקושי מוציאה חיוך, בקושי מסתכלת. רק עם הפנים נפולות, חורקת שיניים ומתפללת שיעופו לי מהעיניים מהר.
אין לי כוח. ואין לי חשק. ואין לי אנרגיות, לכלום. אני חושבת שעלה לי קצת לראש העניין הזה של ה"דיאטה" ושל זה שלא יורד ממני כלום, למרות שאני אוכלת, יחסית בריא ולא הרבה.
ועלו לראש עוד כל מיני דברים. כן, זה גם קצת תלוי אני חושבת בהוא מיום שלישי. הרגשתי שאני יכולה להתפרק ככה, כי הרגשתי שיש לי פרטנר. ומסתבר שלא. וזה קצת מאכזב. לא יותר מידי, אבל מוסיף קצת למצב רוח הכללי.
וכל הצעה אחרת, מינית או לא מינית, שמוצעת מסביבי, נדחית בעדינות, או בגסות. אבל נדחית.
לא מרגישה יפה. לא מרגישה סקסית. לא מרגישה שיש בי אהבה לתת. לא היום. ולמען האמת, גם לא אתמול.
אחרי יום שלישי, כל הסיפור הזה ניפח לי את האגו נורא. למרות שהייתי שיכורה וגם הוא, חזרתי משם עם אנרגיות מטורפות של סיפוק עצמי. הנאה מעצמי, ממה שעשיתי לעצמי, ממה שגרמתי לקרות, מכל הערב המהנה הזה. ואחריו, כמובן, רציתי עוד. רציתי עוד מחמאות. רציתי עוד תשוקה. רציתי עוד שליטה. ועוד הנאה. ולא היה כלום. באיזור. לא מחמאות. לא הנאה. לא שליטה ולא תשוקה. רק מיאוס. ודחייה. והרגשה לא טובה, שבאה מעצמי. אז ניסיתי להתגבר עליה, ובאמת, היה נדמה שהצלחתי. אבל הבוקר, התעוררתי ליום שחור. כימיה מקולקלת לחלוטין במוח, שגורמת לי לראות הכל, באופן שלילי.
אני שוב, חייבת לנקות את הבית. ושוב, אין לי כוח.
אבל אני אעשה את זה. אני יודעת. כי אני יודעת שהבית הנקי יעשה לי הרגשה טובה. במיוחד אחרי שאני ניקיתי אותו.
וקניתי בדים. ואני הולכת לעשות שני זוגות מכנסיים. ושתי חולצות.
ובכלל, סוף השבוע הזה נראה מבטיח. מבחינת השקט השורר בו עד כה.
רק שאימא שלי לא תפריע לי. והכל יהיה בסדר.
אז כן, באסה באסה, אבל אני אתמודד איתה יופי.
אני אמשיך לתת לה להיות, ולא אלחם. ובסוף, אצא ממנה - כמו גדולה.